איך נפרש את ההיסטוריה?

חג הפורים – תשפ"ד

הרב הגאון שמואל רבינוביץ רב הכול המערבי והמקומות הקדושים

במוצאי השבת הקרובה וביום שלאחריו יחגוג העם היהודי בכל העולם את חג הפורים (מלבד בירושלים שהחג נחגג ביום שלמחרת). חג הפורים שונה משאר החגים – פסח, סוכות, שבועות, ראש השנה ויום כיפור – בכך שאיננו כתוב בתורה, זאת מהסיבה הפשוטה שהחג נחגג לזכר מאורעות שהתרחשו זמן רב לאחר נתינת התורה. מאורעות אלו התרחשו באימפריה הפרסית במאה החמישית לפני הספירה.

באותה תקופה, רוב העם היהודי חי בתחומי האימפריה הפרסית שירשה את האימפריה הבבלית. המלך הפרסי היה אחשוורוש, ואחד השרים הבכירים בממלכה, המן, זמם להשמיד את העם היהודי בעקבות סכסוך אישי שהיה לו עם אחד ממנהיגי היהודים, מרדכי. במקביל, המלך השתוי קיבל החלטה גורלית להוציא להורג את אשתו, ובמקומה לקח לאישה את אסתר, נערה יהודייה שהייתה בת אחיו של מרדכי.

כאשר תוכניתו של המן נודעה למרדכי הוא פנה לאסתר שתפעיל את קסמיה על המלך, שבתזמון מושלם החל לחשוד בהמן שהוא מתכנן מהפיכה שבסופה יירש את מקומו של המלך. לבסוף הורה המלך לתלות את המן ובניו. בכך לא הסתיים הסיפור, שכן תוכניתו של המן להשמיד את היהודים כבר קיבלה אישור רשמי מהמלך, ורק כאשר קיבלו היהודים אישור לנהל מלחמת הגנה מול האויבים, הם נחלו ניצחון והאיום הוסר מעליהם.

סיפור זה נשמע כסיפור תככים קלאסי של ארמון מלוכה בעת העתיקה. אך מרדכי ואסתר הנחילו לעם היהודי את ההבנה כי התזמון המושלם של הסיפור מקורו בהשגחה אלוקית. התלמוד הבבלי מתייחס להתקבלותו של חג הפורים בעם ישראל כ"קבלת התורה מאהבה" (מסכת שבת דף פח), שכן חגיגות הפורים והמצוות המיוחדות ליום זה לא היו מתקבלות אילו העם לא היה מאמץ את אותו מבט אמוני התולה בהשגחה האלוקית את הצלתו של עם ישראל.

עשרות שנים קודם לכן, זקני ישראל שגורשו מארץ ישראל על ידי נבוכדנאצר מלך בבל, ניגשו אל יחזקאל הנביא שחי בבבל וטענו כנגדו שחורבן ממלכת יהודה מסמל את סיום הקשר שבין העם היהודי לאלוקים. לפי תפיסתם, כל עוד עם ישראל חי בארצו, הברית שכרת אלוקים עם העם מתקיימת; אך כאשר הממלכה היהודית חרבה והעם היהודי גלה מארצו, בטל הקשר ופסקה הברית, ומעתה אין עוד "עם ישראל" שמחויב לברית עם אלוקים.

יחזקאל הנביא נאבק כנגד תפיסה זו וייצג את תפיסת העולם האומרת כי הברית של עם ישראל עם אלוקים היא ברית נצחית שאינה בטלה לעולם. גם כאשר עם ישראל בגלות, לא פסק הקשר ולא בטלה ההשגחה האלוקית. הקשר הופך להיות מורכב יותר, פחות גלוי, אך הוא קיים.

העובדה שהעם היהודי קיבל עליו את חג הפורים מצוינת בהדגשה במגילת אסתר:
"קיימו וקיבלו היהודים עליהם ועל זרעם ועל כל הנלווים עליהם, ולא יעבור, להיות עושים את שני הימים האלה ככתבם וכזמנם, בכל שנה ושנה"
(אסתר ט, כז).

אילו העם לא היה מאמץ את המבט האמוני על המאורעות המתוארים במגילה, הוא לא היה חוגג את חג הפורים. יתרה מכך, אילו היו היהודים באותה תקופה מתייחסים אל מאורעות אלה כהתרחשות פוליטית גרידא, לא היה טעם לקיים את חגיגות הפורים.

את חג הפורים אנו חוגגים על הנס של הצלת העם היהודי במאה החמישית לפני הספירה, אך יותר מכך אנו חוגגים את הזכות לקבל על עצמנו – בכל דור ובכל תקופה – את המבט האמוני החודר לעומק המאורעות ההיסטוריים ומפרש אותם כסיפור בעל משמעות אמונית.

זהו תפקידם של היהודים לנוכח מאורעות היסטוריים גדולים – להתבונן מהי המשמעות של הדברים, כיצד אנו יכולים לראות את ידו של אלוקים מנווטת את ההיסטוריה, ומה אנו נקראים לעשות כדי להיות ראויים להשגחתו.