אברהם אבינו מול הדרוויניזם החברתי – פרשת וירא

פרשת וירא– תשפ"ו

הרב שמואל רבינוביץ – רב הכותל המערבי והמקומות הקדושים

אברהם אבינו הוא איש החסד, מכניס האורחים ומפרנס העניים; ואילו האידיאולוגיה ההפוכה היא זו של סדום. בסדום אין להכניס אורח, וקל וחומר שאסור להאכיל אותו או לתת לו מתת יד.

כולנו מכירים את סיפורי סדום ועמורה, הערים שהפכו לסמל של "דרוויניזם חברתי" – גישה מעוותת שגורסת שהחברה צריכה להתפתח באמצעות הישרדותם של החזקים ביותר. ההשלכה של דרך זו היא נוראה שעזרה לחלשים נתפסת כפעולה שמחלישה את החברה כולה ואת התקדמות המין האנושי. לפי גישה זו, לא רק שאין צורך לעזור, אלא שהעזרה מזיקה.

כבר נחקר ונכתב על המכנה המשותף בין תורת האבולוציה של דרווין לבין הנגזרת ממנה – אידיאולוגיית ה"דרוויניזם החברתי", אולם מה שברור שהדת היהודית דגלה בהיפך המוחלט מגישה זו, וסימן ההיכר שלנו כעם מאז ימי אברהם אבינו – האב המייסד, הוא היותנו "רחמנים וגומלי חסדים".

ומשכך, בפרשת השבוע, כשאלוקים מודיע לאברהם איש החסד שבכוונתו להחריב את סדום ועמורה עקב מעשי הרשע שמתחוללים בהן, מצפה כל מי שנחשף לראשונה לפרשה זו, לתגובות שמחה והקלה מצדו של אברהם. הנה, סוף סוף הרוע עומד להיעלם ואידיאולוגיית הרשע  המנוגדת למידת החסד שמזוהה עם אברהם ואמונתו, כבר לא תהיה קיימת עוד. וכי יש יותר טוב מזה?

אבל למרבה התדהמה אברהם נחרד מאפשרות זו. הוא נעמד בתפילה וקורע שערי שמיים. לא זו בלבד שהוא נעמד להתפלל אלא שזו היא התפילה הראשונה שמופיעה בתורה וממנה לומדים חכמינו שאברהם תיקן תפילת שחרית.

חלילה לך מעשות כדבר הזה… חלילה לך השופט כל הארץ לא יעשה משפט".
(בראשית, י"ח, כ"ה)

דווקא תפילה בלתי הגיונית זו, היא היסוד שממנו אנו לומדים על התפילה. ומבארים זאת בספרי החסידות שאכן יש כאן גילוי משמעותי על מהותה של התפילה שהיא קשר קבוע עם הבורא.

אחת ממטרות הבריאה היא שנייצר, אנו ברואים קטנים, "בשר ודם", ערוץ של קשר עם ההוויה האלוקית האינסופית, גם כשאנו לא רואים היגיון בכך. כי אם לא כן, לכאורה היינו אמורים להימנע ממנה ולו בגלל הטענה הפשוטה: וכי הבורא לא יודע מה טוב לנו? והרי כל מה שהוא עושה בעולמו הוא אך ורק לטובתנו, גם אם לא מבינים זאת כאן ועכשיו. ברור שאין דבר בעולם שאין בו צדק ויושר וטובה מוחלטת לעולם ולאנושות, ומשכך מה הטעם בבקשה מאלוקים לשינוי המצב הנתון, והלוא בדיוק זה המצב שאלוקים הבין שהוא טוב לנו.

אברהם אבינו בתפילתו להצלת אנשי סדום מלמד אותנו כי תפילה היא לא בקשה לשינוי המצב וניסיון התערבות בשיקול הדעת השמיימי – אלוקי. תפילה היא קשר עם הבורא שבכוחו לחולל את הטוב ביותר גם כאשר הוא לא מגיע לנו עקב כל סיבה שהיא.

מפרשת סדום ותפילתו של אברהם אנו למדים שגם כשאנו מבינים ומאמינים,  שמגיע לנו לעבור איזה סבל כדי שנהיה מתוקנים יותר או שנהפוך להיות טובים יותר, התפילה שלנו בכוחה להועיל שנוכל להגיע לאותה תוצאה גם בלי סבל וייסורים!

זו הסיבה שאברהם איש החסד נעמד להתפלל למען אלו שבמעשיהם ביטאו את הרוע העולמי המוחצן והאידיאולוגי. הוא האמין בכוחו של הקשר עם האלוקים וביכולתו לחולל שינוי עולמי, הרבה יותר מאשר עונש ולו ההגיוני ביותר.