כפי שאנו מוצאים בתורה פעמים לא מעטות, מוענק הסבר לקריאת שמות האנשים. בפרשת השבוע, מי שקורא את שמות הילדים הנולדים וגם מעניק את ההסבר לכל שם, אלו האמהות. כך מתוארת לידת יהודה, בנה הרביעי של לאה:
"ותהר עוד ותלד בן, ותאמר: 'הפעם אודה את ה' '. על כן קראה שמו יהודה."
(בראשית כט, לה)
זו הפעם הראשונה שאנו מוצאים בסיפורי התורה אדם שמודה לא-לוהים על הטובה. ואכן, בתלמוד הבבלי ציינו זאת באופן בולט:
"אמר רבי יוחנן משום רבי שמעון בן יוחי: מיום שברא הקדוש ברוך הוא את עולמו לא היה אדם שהודה לקדוש ברוך הוא, עד שבאה לאה והודתה לו, שנאמר: הפעם אודה את ה'."
(מסכת ברכות דף ז)
כולנו רגילים באמירת 'תודה' לזולת. זוהי התנהגות נימוסית מתבקשת. אך לאה הפנתה את רגשות התודה אל מקור ההוויה כולה, אל א-לוהים, והכירה בכך שילדיה אינם רכושה הפרטי אלא מתנה שקיבלה, מתנה שיש להכיר תודה למי שנתן אותה.
התודה, כאשר איננה נאמרת מן השפה ולחוץ, מביעה הכרה עמוקה ומחויבות כלפי מי שהעניק לנו מטובו. הכרה זו איננה דבר של מה בכך. קיים קושי טבעי להכיר בכך שכל מה שיש לנו הוא מתנה. זה מתנגד באופן עמוק אל הנטייה לרכושנות ולשליטה. לכן יש בתודה היבט עמוק של הודאה על האמת. כאשר אנו מביעים תודה, אנו מודים בכך שיש לנו מחויבות כלפי אדם אחר ? או כלפי א-לוהים.
השוואה מעניינית נעשתה על ידי חכמי המדרש, בין דבריה של לאה ובין התנהגותו של יהודה, בנה, בהמשך חייו:
"כיון שילדה את יהודה, מיד הודתה בו – שהוא הודה במעשה תמר, שנאמר: ויכר יהודה ויאמר צדקה ממני"
(מדרש תנחומא (בובר), פרשת ויחי)
את הסיפור המלא נקרא בשבוע הבא. תמר, כלתו לשעבר של יהודה, נקלעת למצוקה קשה ובוחרת במעשה נועז: היא מפתה את יהודה בעורמה ונכנסת להריון. כאשר חפצו להענישה, על פי החוקים ששררו בימים ההם, היא רמזה כי אבי הילד שהיא נושאת ברחמה, אינו אחר מאשר יהודה. הרמז הגיע אל יהודה, והוא הודה: "צדקה ממני!"
יהודה, כמובן, לא התכוון להביע תודה לתמר על מעשיה. הוא התכוון להודות על האמת. המדרש מכוון אותנו אל התובנה כי הבעת תודה איננה אלא הכרה והודאה באמת. האמת היא שא-לוהים מעניק לנו מטובו, והבעת התודה אינה אלא הכרה באמת זו. האמת היא ? וזה לא פחות חשוב ? שאנו נעזרים כל הזמן בחברה שסביבנו: במשפחה, בעמיתים לעבודה, בחברה. הבעת תודה איננה התנהגות נימוסית בלבד. זוהי הכרה באמת.
