פרשת ויצא – תשפ"ג
הגאון הרב שמואל רבינוביץ – רב הכותל המערבי והמקומות הקדושים
בפרשה שעברה קראנו על יעקב שנאלץ לברוח מבית הוריו בעקבות זעמו של עשיו אחיו הגדול, שהמתין להזדמנות לנקום בו על לקיחת הברכות שהובטחו לעשיו. בפרשה הנוכחית 'ויצא' אנו נכנסים אל סיפורו של יעקב שנדד לחרן, העיר שבה התגורר לבן, אחי אמו. בחרן שהה יעקב עשרים שנה שבהן חלפו עליו תלאות רבות.
פרק זה בחיי יעקב נפתח ברמאות שממנה סבל יעקב כל חייו: לאחר שהגיע אל חרן ופגש את רחל בתו של לבן, נקשרה נפשו בנפשה והוא ביקש לשאתה לאישה. יעקב הציע ללבן, כמקובל בימים ההם, תמורה בעד נישואי רחל, והסכים לעבוד עבורו במשך שבע שנים שלאחריהן ישא את רחל. לבן הסכים לתת ליעקב את רחל, אך לאחר שחלפו שבע שנים הוא רימה את יעקב ונתן לו את בתו הגדולה, לאה, במקום את רחל. מכאן החלו חייו של יעקב להסתבך והיו רצופים טרגדיות. לאחר שעמד על התרמית דרש לשאת גם את רחל, אותה אהב, אך לבן דרש תמורתה שבע שנים נוספות של עבודה. בלית ברירה יעקב הסכים ועבד עבור לבן שבע שנים נוספות.
יעקב שהיה נשוי לשתי אחיות, אהב את רחל יותר מאת לאה. מצב זה יצר במשפחתו קרע בעל השלכות קשות. המתח שבין רחל ללאה מתואר בפרשה, והוא התגבר בעקבות העובדה שלאה ילדה בן אחר בן ודווקא רחל האהובה לא הצליחה להרות מיעקב. רק לאחר שלאה ילדה שישה בנים, נכנסה רחל להריון וילדה את יוסף.
מיד לאחר לידת יוסף החליט יעקב לעזוב את חרן ולשוב לבית הוריו שבארץ כנען. אך לבן לא הסכים לכך בקלות ויעקב נאלץ להתעכב מספר שנים נוספות בחרן. גם כאשר הצליח להימלט עם משפחתו ורכושו, רדף אחריו לבן וביקש להורגו ורק התערבות אלוקית מנעה את האסון.
מה החזיק את יעקב במשך שנים ארוכות וקשות אלו, כשהוא בודד, מרוחק מבית הוריו, מרומה ומאוים שוב ושוב על ידי חמיו? לשם כך נצטרך לחזור אל תחילת דרכו של יעקב מארץ כנען לחרן. כאשר היה יעקב בדרך, הוא שכב ללינת לילה במקום שנקרא 'בית אל', שחז"ל מלמדים אותנו שהוא הר הבית, המקום שעליו נבנה לאחר שנים רבות בית המקדש. שם חלם יעקב חלום מופלא. הוא ראה בחלומו "סולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה" ועל הסולם – "מלאכי אלוקים עולים ויורדים בו".
פירושים רבים נתנו הפרשנים לחזיון זה. על פי כמה מהם, החלום מסמל את הקשר שבין שמים וארץ, את האפשרות של האדם לחיות בו זמנית חיי חול וחיי קודש ואת היכולת האנושית לגשר על הפערים שבין הארץ והשמים.
יעקב יצא אל מסע חייו כשהוא מצוייד בתובנות אלו. הוא ידע שגם כשהוא חי בנכר, בבדידות ונתון לסחטנות, יש משמעות לחייו, למעשיו ולהתנהלותו. הוא למד שגם כאשר אנו נמצאים בתחתית, איננו מנותקים מהקשר אל השמים. הוא האמין כי האדם יכול להיות מוצב בארץ אך ראשו יכול להגיע השמימה.
הוא גם הכיר בכך שהעליות והמורדות שבחייו הפרטיים אינם תקלות אלא חלק מתוכנית מורכבת שבתוכה הוא נשלח לחיות. הוא ראה מלאכים עולים ויורדים בסולם והסיק כי גם הוא יכול להיות כזה: לרדת ולעלות בחזרה. לעולם לא להישאר למטה, תמיד לחזור ולטפס בסולם המביל אל השמים.
כאשר יעקב התעורר משנתו הוא היה נרגש וקרא: "מה נורא המקום הזה! אין זה כי אם בית אלוקים, וזה שער השמים". אם נאזין היטב למילים הללו נגלה בה שני היבטים של הקשר בין שמים וארץ, בין קודש לחול. מצד אחד, יעקב גילה כי המקום הארצי שבו הוא שוהה הוא "בית אלוקים". אלוקים שוכן בארץ, הוא לא רק בלתי-מושג ומרוחק. מצד שני, הוא גילה שהמקום שבו הוא נמצא הוא "שער השמים" – שער מהארץ לשמים. יעקב גילה את הקשר בין השמים והארץ משני צדדיו, ויכול היה לצאת לגלות המרוחקת כשהוא מצויד באמונה וביטחון, בתקווה ובמשמעות.
