הבטחה ותקווה

יציאה זו לוותה במשבר לא פשוט. העתיד של יעקב כממשיך דרך אברהם ויצחק בארץ ישראל (באותם ימים: ארץ כנען) לוטה בערפל. יעקב יוצא לדרך חדשה שסופה אינו ידוע.

בלילה עוצר יעקב מדרכו ופונה ללון על אם הדרך. שם, בחלום הלילה, הוא חווה התגלות אלוקית. בחלומו הנבואי הוא רואה סולם המוצב על הארץ וראשו מגיע עד לשמים, ועליו עולים ויורדים מלאכים, ואלוקים מתגלה אליו ומבטיח לו:

לאחר שהגיע לחרן, הוא עבד שבע שנים ברעיית צאן כדי לקבל את אישורו של לבן, אחי אימו וחמיו העתידי, לנישואיו עם רחל.

אלא שלאחר שבע שנים לבן רימה את יעקב ומשיא אותו ללאה במקום לרחל. הוא נאלץ לעבוד שבע שנות עבודה נוספות כדי לישא גם את רחל.

ומאז, המתיחות בביתו לא פגה. לאה חשה שנואה ודחוייה, בעוד רחל האהובה אינה מצליחה להרות וללדת. חמיו ממשיך לרמותו ולהחליף את משכורתו בכל הזדמנות, ולבסוף נאלץ יעקב לברוח מחרן עם נשותיו וילדיו כשחמיו רודף אחריו ורק ברגע האחרון נמנע מלפגוע בו.

אם אנו שואלים מה העניק ליעקב את הכוח לשרוד במצבים מורכבים ומסובכים אלו, עלינו לחזור אל תחילת הפרשה ולקרוא שוב את ההבטחה האלוקית. ליעקב היה ברור כי בסופו של סיפור הוא ייצא מנצח; הגלות בבית לבן אינה אלא זמנית, ועתידו מובטח בארץ ישראל.

בעיניהם של חכמי המדרש, ספר בראשית ובפרט סיפור חייהם של שלושת האבות, אברהם יצחק ויעקב, וארבע האמהות, שרה רבקה רחל ולאה, מהווה הדגמה סמלית של מה שעתיד לעבור על צאצאי האבות והאמהות  עם ישראל  באלפי שנות קיומו.

בפיהם של פרשני המקרא מכונה תפיסה זו:

"מעשה אבות – סימן לבנים". ואכן, ניתן לעבור על סיפורי האבות בספר בראשית ולהקביל פרט אחר פרט לסיפורו של העם.

יעקב, האב השלישי, מסמל את העם היוצא לגלות. עם ישראל חווה באלפי שנות גלותו קשיים שקשה בעולם החיים הדמוקרטי והשוויוני, לעכל. ברוב התקופות וברוב המקומות,

המשמעות של 'להיות יהודי' הייתה: עוני, רדיפות, הצקות והשפלות.

במרבית המקרים, הייתה ליהודים ברירה להמיר את דתם ולצאת לחופשי. היו שעשו זאת, אך רובו של העם לאורך הדורות שמר על זהותו, על מנהגיו ועל אמונתו, תוך מסירות נפש.

אם נשאל כיצד הצליחו אנשים ונשים כה רבים לשמות על אמונתם וזהותם לנוכח הסבל, התשובה היא: ההבטחה. בדומה ליעקב שיצא לגלות כשהוא נושא עימו הבטחה עתידית לשוב לארץ אבותיו, כך חיו היהודים באלפיים שנות הגלות, כשהם נושאים בליבם את ההבטחה על הגאולה העתידה. יהודים בכל מקום חיו את התקווה, כי יום יבוא והעם ישוב לארצו ויזכה להשראת השכינה. תקווה זו איננה עניין מוראלי בלבד.

היא מהווה גם סיבה לעתיד החיובי,

על פי הפתגם החסידי המפורסם: "תחשוב טוב – יהיה טוב".

קיומה של מחשבה חיובית, יש בו כדי ליצור תגובה חיובית גם בעולם המעשה. בתפילת העמידה, אנו מטעימים את הבקשה לגאולה בסיבה הבאה: "כי בך בטחנו"; "כי לישועתך קיווינו כל היום". אכן, התקווה אינה רק סיבה לרוממות רוח זמנית, אלא גם סיבה לפעולה מעשית-חיובית. כמה סמלי שההבטחה ניתנה ליעקב במקום שבו נבנה לאחר מכן בית המקדש. הר הבית ? זהו המקום שממנו צמחה התקווה הגדולה שמילאה את ליבם של יהודי הגלות, ואליו אנו נושאים עד היום את עינינו בציפייה לבניינו המחודש של בית המקדש.