פרשת ויצא תשפ"ו
הרב שמואל רבינוביץ – רב הכותל המערבי והמקומות הקדושים
דמותה של רחל אמנו תופסת מקום מרכזי בתולדות העם היהודי – סמל לאהבה, לכאב, ולאמונה שאינה מרפה. קברה המפורסם בבית לחם הוא עד היום מוקד של תפילה ודמעות, מקור השראה לתקומה מתוך שבר, ומגדלור של תקווה לעולם מתוקן יותר. וכפי שאומר הנביא:
"ק֣וֹל בְּרָמָ֤ה נִשְׁמָע֙ נְהִי֙ בְּכִ֣י תַמְרוּרִ֔ים רָחֵ֖ל מְבַכָּ֣ה עַל־בָּנֶי֑הָ… מִנְעִ֤י קוֹלֵךְ֙ מִבֶּ֔כִי וְעֵינַ֖יִךְ מִדִּמְעָ֑ה כִּי֩ יֵ֨שׁ שָׂכָ֤ר לִפְעֻלָּתֵךְ֙ נְאֻם ה' וְשָׁ֖בוּ מֵאֶ֥רֶץ אוֹיֵֽב: וְיֵשׁ־תִּקְוָ֥ה לְאַחֲרִיתֵ֖ךְ נְאֻם ה' וְשָׁ֥בוּ בָנִ֖ים לִגְבוּלָֽם:
(ירמיהו לא יד – טז)
מותה של רחל, בגיל צעיר ובדרך לארץ האבות, מתחיל באירוע טרגי המתחולל בפרשת השבוע, פרשת ויצא.
יעקב מגיע לבית לבן כדי לשאת את רחל לאישה. לבן מרמה אותו, ומוסר לו תחילה את לאה. רק לאחר שמתחייב להשלים ארבע־עשרה שנות עבודה מפרכות, יעקב זוכה להביא את רחל אל אוהלו. אך גם אז הניסיון נמשך: רחל עקרה, בעוד אחותה יולדת בנים בזה אחר זה. רק לאחר שנים רבות, נולד לרחל ילדהּ הראשון – יוסף הצדיק.
כעבור עשרים שנות עבודה בחרן, יעקב מבקש לשוב לארץ ישראל. הוא מספר לנשותיו כי יחסו של לבן אליו השתנה, פניו אינן כתמול שלשום, והוא חושש מהתנהגותו. מתוך ידיעה שלבן לא ירשה לו לעזוב, הוא יוצא לדרך בחשאי עם משפחתו ורכושו. רגע לפני היציאה, רחל נוקטת צעד נועז: היא נכנסת לאוהל אביה ולוקחת את התרפים – פסלי האלילים שבביתו, שעל פי המסורת שימשו כמעין אמצעי ניחוש. רחל עושה זאת בכוונה טהורה: למנוע מאביה להמשיך בעבודה זרה, וגם כדי לסכל את האפשרות שידע על בריחתם.
שלושה ימים חולפים, ולבן מגלה את ההיעלמות. בזעם הוא רודף אחרי יעקב ומשיגו. במפגש ביניהם הוא מטיח האשמות קשות:
"מֶה עָשִׂיתָ, וַתִּגְנֹב אֶת־לְבָבִי, וַתְּנַהֵג אֶת־בְּנֹתַי כִּשְׁבֻיּוֹת חָרֶב… לָמָּה גָנַבְתָּ אֶת־אֱלֹהָי?"
(בראשית ל"א, כו–ל)
בלשון חלקה מתלונן לבן על שלא ניתנה לו הזדמנות להיפרד מבנותיו "בשירים ובתוף ובכינור", אך בסיום חושף את טענתו האמיתית – גניבת האלילים. יעקב, שאינו יודע דבר על מעשה רחל, מתנער מן החשד ומשיב בתקיפות:
"עִ֠ם אֲשֶׁ֨ר תִּמְצָ֣א אֶת־אֱלֹהֶיךָ֘ לֹ֣א יִֽחְיֶה֒ נֶ֣גֶד אַחֵ֧ינוּ, הַֽכֶּר־לְךָ֛ מָ֥ה עִמָּדִ֖י וְקַֽח־לָ֑ךְ, וְלֹֽא־יָדַ֣ע יַעֲקֹ֔ב כִּ֥י רָחֵ֖ל גְּנָבָֽתַם"
(בראשית ל"א, ל"ב)
התורה מתארת את החיפוש המדוקדק שנעשה באוהלים. רחל, שהבינה את חומרת המצב, מסתירה את התרפים מתחת לכר שעל דבשת הגמל. כשאביה מבקש לחפש, היא אומרת:
"אַל יִחַר בְּעֵינֵי אֲדֹנִי, כִּי לֹא אוּכַל לָקוּם מִפָּנֶיךָ – כִּי דֶרֶךְ נָשִׁים לִי."
(בראשית ל"א, ל"ה)
רחל הצליחה במשימתה – התרפים לא נמצאו – אך היא שילמה על כך מחיר כבד. דבריו של יעקב פעלו את פעולתם, וזמן קצר לאחר מכן, בעת לידתו של בנימין, היא מתה על אם הדרך, בדרך אפרתה – בית לחם. חז"ל מלמדים שדבריו של יעקב, אף שלא נאמרו בזדון, נשאו משקל רוחני רב: "קללת חכם, אפילו על חינם – באה."
רחל אמנו, שכוונותיה היו טהורות לחלוטין, נפטרה בטרם עת – רק משום שיעקב הוציא מפיו אמירה בתום לב. אילו ידע כי התרפים מצויים אצלה, לא היה אומר זאת לעולם. אך המילים שנאמרות – פועלות. הן יוצרות מציאות, לטוב ולרע.
שלמה המלך, החכם באדם, ניסח זאת כך:
"יֵשׁ רָעָה רָאִיתִי תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ – כִּשְׁגָגָה שֶׁיֹּצָא מִלִּפְנֵי הַשַּׁלִּיט"
(קהלת י', ה')
חז"ל למדו מן הפסוק הזה עיקרון יסודי: "ברית כרותה לשפתיים" (מועד קטן י"ח א') – כלומר, למילים יש כוח מחייב, ועל האדם להיזהר מביטויים קשים, גם כלפי עצמו, ובשפת העם "אל תפתח פה לשטן".
המילים אינן חולפות באוויר. הן נחרטות במציאות, על כן מוטלת על כל אחד מאיתנו אחריות – לדבר בתבונה, לשקול, לרכך. כי בדיבור טמון כוח החיים – וגם הסכנה לשמוט אותו.
לוּ היינו מודעים באמת לכוח הטמון במילים שלנו – בדיבור אגבי, במשפט שנאמר בכעס או בציניות – היינו נזהרים פי כמה. רחל, שידעה את עוצמת המילה, הבינה לעומק את כוח הדיבור, מתוך כך היא קיבלה כוח נצחי – להיות שופר התפילות של עם ישראל, זו שדמעותיה פותחות שערי שמיים.
המסר לדורנו ברור: המילה היא כוח יוצר. לפני שנדבר, עלינו לחשוב; לפני שנגיב, עלינו לשקול. שליטה בלשון איננה רק נימוס – היא ביטוי לאחריות מוסרית ורוחנית. ובמובן העמוק ביותר, ייתכן שדווקא באמצעות מילים טובות – נוכל לזרז את הגאולה.
