הרב שמואל רבינוביץ רב הכותל המערבי והמקומות הקדושים –
היום החותם את שבעת ימי הפסח ומכונה 'שביעי של פסח' (שמתחיל בשנה זו ביום ראשון בערב ומסתיים למחרת בערב), מתייחד משאר ימי החג בכך שהוא 'יום טוב', כלומר, יום חג מיוחד האסור בעשיית מלאכה בדומה ליומו הראשון של חג הפסח. ביום זה נשמע בבית הכנסת את 'שירת הים' – השירה אותה שר עם ישראל בניצוחו של משה רבינו לאחר הנס הגדול: קריעת ים סוף. זאת מפני שנס קריעת הים התרחש ביום זה, שבעה ימים לאחר שחרורו של עם ישראל ממצרים וצאתו לחירות.
'קריעת ים סוף' שהחלה בחצות הלילה ונמשכה עד הבוקר, הייתה מאורע רב רושם שהותיר את חותמו העז על העמים השונים, הקרובים יותר והקרובים פחות, כפי שמעידה התורה:
שמעו עמים – ירגזון, חיל אחז יושבי פלשת, אז נבהלו אלופי אדום, אילי מואב… נמוגו כל יושבי כנען
(שמות טו, יד-טו)
ארבעים שנה לאחר מכן, כאשר עמד עם ישראל בפתחה של ארץ ישראל, עדיין נותר הרושם העז של 'קריעת ים סוף'. כך משתמע מדבריה של רחב, זו שהסתירה את שני המרגלים שנשלחו אל יריחו לקראת כניסת עם ישראל לארצו:
ותאמר אל האנשים: ידעתי כי נתן ה' לכם את הארץ וכי נפלה אימתכם עלינו וכי נמוגו כל ישבי הארץ מפניכם, כי שמענו את אשר הוביש ה' את מי ים סוף מפניכם בצאתכם ממצרים
(יהושע ב, ט-י)
לזכר מאורע רב רושם זה, שחתם את ניסי יציאת מצרים וקבע את מעמדו של עם ישראל כעם חופשי ועצמאי, נקבע היום השביעי של חג הפסח כיום חג מיוחד, שבו אנו מזכירים את 'קריעת ים סוף' ומנסים לשחזר את החוויה המרוממת שחווה עם ישראל כאשר הביט בצבא המצרי, האדון התקיף והבלתי מנוצח מהעבר הקרוב, הטובע בים ומושמד באופן סופי ומוחלט.
ביום זה, בו התרחש הנס הגדול של 'קריעת ים סוף', כדאי לנו לקחת תובנה קטנה לחיינו מהסיפור הגדול הזה.
לפני שנחצה הים והפך ליבשה שבה יעבור עם ישראל וימלט מפני הצבא המצרי, נקלע העם למצוקה קשה: המנוסה מפני הצבא המצרי האדיר נבלמה על שפת הים, כאשר המצב נראה חסר תקווה. המצריים מאחורה, הים מלפנים, ואין לאן לברוח. בשעה קשה ומייאשת זו פנה העם אל המנהיג המשחרר, משה, בדברים קשים:
ויאמרו אל משה: המבלי אין קברים במצרים לקחתנו למות במדבר?! מה זאת עשית לנו להוציאנו ממצרים? הלא זה הדבר אשר דברנו אליך במצרים לאמר, חדל ממנו ונעבדה את מצרים – כי טוב לנו עבוד את מצרים ממותנו במדבר!
(שמות יד, יא-יב)
בשפה מרירה וקשה ביטא העם את תחושת הייאוש שפשתה בו. עדיף לנו, הם אמרו, להישאר עבדים במצרים מאשר להיטבח כאן, במדבר, על ידי הצבא המצרי!
והנה, נס התרחש! נס בקנה מידה בלתי נתפס. הים נחצה לשניים, התייבש והפך למעבר נוח עבור עם ישראל. ואם זה לא מספיק – הרי שכאשר הצבא המצרי שעט אל תוך היבשה שנוצרה בים ורדף אחרי עם ישראל, מיד שבו המים וכיסו את המצריים והטביעו אותם, וכל זה למול עיני עם ישראל.
וכאן מופיעה הפתעה. לאחר הנס הגדול, העם בהנהגתו של משה, פצח בשירה:
אז ישיר משה ובני ישראל את השירה הזאת לה'… מי כמוך באלים ה', מי כמוך נאדר בקדש, נורא תהילות עושה פלא
(שם טו, א-יא)
נשים לב. כאשר יצא העם ממצרים ושוחרר מעבדות לחירות – הוא לא פצח בשירה. השירה הגיעה רק לאחר הייאוש המוחלט. רק לאחר שאפסה כל תקווה והסיכויים לשרוד נראו כלא קיימים, רק אז, כאשר הגיעה הישועה, עלתה התודה על גדותיה ושירת תודה בקעה מפיות העם.
כאן טמון כלל חשוב שכדאי לכולנו לזכור. לפעמים אדם מצליח, עושה חייל בעסקיו, רווה נחת ממשפחתו, והוא אינו זוכר לומר תודה לאלוקים. זה נראה לו טבעי ונורמלי. רק כאשר הוא נקלע לצרה, למצוקה, והוא נושע ממנה, רק אז הוא נזכר לומר תודה. וחבל, חבל שכדי להכיר בכל הדברים הטובים שיש לנו אנו צריכים קודם כל לאבד אותם…
כדאי לנו להכיר בטובות שאלוקים מעניק לנו כל הזמן, ולומר את שירת התודה בזמן!
