העיקר הכוונה – פרשת נח

פרשת נח תשפ"ז

הרב שמואל רבינוביץ – רב הכותל המערבי והמקומות הקדושים

אחד האירועים הדרמטיים ביותר שעיצבו את העולם ואת האנושות, הוא המבול, ששטף את הארץ והחריב את כל אשר בה, עד שנותרו בעולם רק נח ומשפחתו, בעלי החיים שהכניס לתיבה והדגים שבמים.

בראשית הבריאה העולם נברא בשלמות ובטוב, והוא נועד להתקיים ללא מוות וללא מחלות. אלא שלאחר חטא אדם הראשון וגירושו מגן עדן, חדר הרע אל תוך המציאות האנושית. עד שהגיעה האנושות למצב שבו, כלשון התורה, "מָלְאָה הָאָרֶץ חָמָס". האלימות, ההשחתה והיעדר הגבולות המוסריים פגעו ביסודות הקיום האנושי, עד שהעולם הגיע לנקודת שבר. המבול היה אפוא נקודת מפנה בתולדות הבריאה, ניסיון לעצור את ההתדרדרות ולפתוח פרק חדש בתולדות העולם.

כאשר יוצאים נח ובני משפחתו מן התיבה, מתגלה לעיניהם עולם שונה לחלוטין מזה שהכירו: עולם חרב, שומם ודומם, שאין בו עוד ההמולה האנושית שהייתה חלק בלתי נפרד מחייהם.

נסו לדמיין את הרגע הזה. משפחה קטנה עומדת מול עולם עצום וריק, ללא ערים, ללא קהילות, ללא בני אדם אחרים וללא כל הידוע והמוכר. אין איש שיקבל את פניהם, אין עם מי לחלוק את תחושותיהם, ואין כל ודאות כיצד ייראו החיים מכאן ואילך. מה תהיה הפעולה הראשונה שתבחרו לעשות ברגע כזה? כיצד מגיבים לנוכח חורבן בסדר גודל שקשה אפילו לתפוס?

התורה מתארת את מעשהו הראשון של נח:

וַיֵּצֵא נֹחַ וּבָנָיו וְאִשְׁתּוֹ וּנְשֵׁי בָנָיו אִתּוֹ.
וַיִּבֶן נֹחַ מִזְבֵּחַ לַה'  וַיִּקַּח מִכֹּל הַבְּהֵמָה הַטְּהֹרָה וּמִכֹּל הָעוֹף הַטָּהוֹר וַיַּעַל עֹלֹת בַּמִּזְבֵּחַ.
(בראשית ח יח- כ)

נח אינו פותח את חייו החדשים בניסיון לשקם את העולם, לבנות לעצמו בית או לדאוג תחילה לצרכיה המעשיים של משפחתו. הפעולה הראשונה המתוארת בתורה היא בניית מזבח והקרבת קרבן להשם.

זהו מעשה של הכרה במלכות הבורא, של הודאה ושל התבטלות בפני מי שמנהיג את העולם. נח מכיר בכך שגם כאשר המציאות נראית לאדם קשה ובלתי מובנת, העולם אינו מתנהל במקרה. דווקא מתוך השבר והחורבן הוא מבטא את הקשר שלו עם מי שאמר והיה העולם.

ואז מתרחשת תפנית מפתיעה. התורה מתארת כיצד מעשהו של נח מביא להבטחה אלוקית הנוגעת לעתיד האנושות כולה:

"וַיָּרַח ה' אֶת רֵיחַ הַנִּיחֹחַ וַיֹּאמֶר ה' אֶל לִבּוֹ לֹא אֹסִף לְקַלֵּל עוֹד אֶת הָאֲדָמָה בַּעֲבוּר הָאָדָם כִּי יֵצֶר לֵב הָאָדָם רַע מִנְּעֻרָיו וְלֹא אֹסִף עוֹד לְהַכּוֹת אֶת כׇּל חַי כַּאֲשֶׁר עָשִׂיתִי".
(שם, כא)

הקב"ה מבטיח כי לא יביא עוד מבול שישחית את כל החיים על פני האדמה, והעולם ימשיך להתקיים גם כאשר הרע עדיין מצוי בו. אך דווקא לנוכח הבטחה זו מתעוררת שאלה: במשך שנים ארוכות נח עומד לבדו מול דור שלם, מוכיח את בני האדם, מנסה להשפיע עליהם ולשנות את דרכם, ואף על פי כן המבול אינו נמנע. והנה, לאחר החורבן, פעולה אחת שלו זוכה לתגובה כה משמעותית. מה היה בה שהעניק לה כוח מיוחד כל כך?

המשנה במסכת מכות אומרת:

"רבי חנניה בן עקשיא אומר, רצה הקדוש ברוך הוא לזכות את ישראל, לפיכך הרבה להם תורה ומצות שנאמר (ישעיה מב, כא) 'ה' חפץ למען צדקו יגדיל תורה ויאדיר'"
(ג, טז)

הרמב"ם מבאר את דברי המשנה ומעמיד יסוד חשוב בהבנת משמעותן של המצוות:

"מיסודות האמונה בתורה, שאם קיים האדם מצוה משלש עשרה ושש מאות מצות כראוי וכהוגן ולא שיתף עמה מטרה ממטרות העולם הזה כלל, אלא עשאה לשמה מאהבה, הרי הוא זוכה בה לחיי העולם הבא, לכן אמר רבי חנניה, כי מחמת ריבוי המצות אי אפשר שלא יעשה האדם אחת בכל ימי חייו בשלימות ויזכה להישארות הנפש באותו המעשה.
(פירוש המשניות להרמב"ם, מסכת מכות)

בדברים אלה טמון יסוד מרכזי בעבודת האדם את בוראו. המצוות אינן רק רשימת פעולות שעל האדם לבצע, אלא הן מבטאות את הקשר שבינו לבין הקב"ה. אדם עלול לפעול מעשה טוב מתוך רצון לזכות בכבוד, לרכוש מעמד. וכן מתוך הרגל, מתוך נאמנות למסורת שעליה גדל. כל אלה מוגדרים בשפת חכמינו מצוות שנעשות 'לא לשמה'. הרמב"ם מצביע על המטרה המרכזית בקיום המצוות: עשיית המצווה 'לשמה', מתוך אהבת הבורא ומתוך הרצון לקיים את רצונו, ללא צירוף של אינטרס אישי.

עתה ניתן להבין, כי פעילותו של נח לפני המבול אין בה כדי לגרוע מצדקותו, אולם כאשר אדם פועל מול ציבור שלם, עשויים להתלוות למעשיו גם מניעים נוספים.

לאחר המבול המצב שונה לחלוטין, נח בונה מזבח ומקריב קרבן בלי שהדבר נועד להוכיח את צדקתו בפני מישהו, בלי להתחרות באיש ובלי לבקש לעצמו מעמד, שהרי העולם ריק מאנשים, הוא עושה זאת רק משום שהוא מבקש לעבוד את בוראו ולהכיר בטובו, זו היא פעולה טהורה הנעשית 'לשמה'. פעולה נקיה ואמיתית שכזו, שכולה נעשית לשם שמים, יש בכוחה להציל את העולם לנצח, שהרי זו היא תכלית הבריאה, וכעת משהיא הושגה, יש קיום תמידי לאנושות.

רעיון הזה נוגע גם לחיי היומיום שלנו, המבחן העמוק יותר מתרחש דווקא כאשר איש אינו רואה. אדם הנוסע לבדו בכביש בשעת לילה מאוחרת ומסיים לשתות את הקפה שלו, יכול להשליך את הכוס הריקה מבעד לחלון, מתוך מחשבה שאיש לא יבחין בכך, אך דווקא ברגע הזה מתברר אם שמירה על הניקיון והאחריות לסביבה הן ערכים שהוא באמת מאמין בהם, או שמא הוא מקפיד עליהם רק כאשר הוא חושש מתגובת הזולת.

בדור בו שיתוף החוויות והמעשים הפך לחלק מרכזי מחיי החברה, ראוי להתבונן גם בהיבט הזה של עבודת השם. אנשים משתפים ברשתות החברתיות מעשי חסד, תרומות, יוזמות התנדבותיות ומעשים טובים אחרים. יש לכך צד חיובי: פרסום של מעשה טוב עשוי לעורר השראה, לעודד אחרים לפעול וליצור מעגלים נוספים של נתינה, אולם לצד התועלת שבפרסום, חשוב שלא נאבד את היכולת לעשות טוב גם בלי לספר עליו.

כאשר כל מעשה הופך להזדמנות לשיתוף, עלול האדם להתרגל למדוד את ערכו של המעשה גם לפי מידת החשיפה וההכרה שהוא מקבל. במקום לשאול את עצמו אם עשה את הדבר הנכון, הוא עלול לשאול אם יזכה לתגובות חיוביות ואם אחרים יעריכו אותו בעקבותיו. לכן חשוב לשמור לעצמנו מרחב פנימי שבו המעשים הטובים נשארים בינינו לבין בוראנו, ללא צורך במחיאות כפיים וללא ציפייה להכרה.