בס"ד
פרשת נח – תשפ"ו
הרב שמואל רבינוביץ – רב הכותל המערבי והמקומות הקדושים
פרשת נח מספרת על המבול שפקד את העולם, עקב ההשחתה של כל חי עד שקלקלה את כל היקום. תיבה אחת שטה על פני המים ובה התגוררו בני האדם הבודדים, שרידי העולם הישן – נח, בניו ונשותיהם, כמו גם נציגות זוגית מכל בעלי החיים. חוסי התיבה הם אלו שהיו עתידים להחיות את העולם השמם ולבנות אותו מחדש.
בסוף ימי המבול, כאשר המים החלו לשקוע, ביקש נח לדעת מה מצב הרטיבות בעולם? ולשם כך שלח את היונה מחוץ לתיבה, מתוך הנחה שאם היא תחזור לתיבה סימן הוא שלא מצאה מנוח לכף רגלה, ועדיין לא יבשה הארץ.
היונה, בפעם הראשונה, אכן לא מצאה מנוח לכף רגליה:
"וַתָּשָׁב אֵלָיו אֶל הַתֵּבָה כִּי מַיִם עַל פְּנֵי כָל הָאָרֶץ וַיִּשְׁלַח יָדוֹ וַיִּקָּחֶהָ וַיָּבֵא אֹתָהּ אֵלָיו אֶל הַתֵּבָה".
(בראשית ח', ט')
נתבונן בלשון הפסוק: היונה לא שבה אליו אל התיבה! היא עמדה בחוץ עד שנח שלח את ידו להשיב אותה פנימה. היא העדיפה להישאר בחוץ ולא להיכנס לתיבה המוגנת שסיפקה לה פנסיון מלא בחינם.
חלפו שבעה ימים, ונח שוב שלח את היונה ואז כבר היו שונים פני הדברים:
"וַתָּבֹא אֵלָיו הַיּוֹנָה לְעֵת עֶרֶב וְהִנֵּה עֲלֵה זַיִת טָרָף בְּפִיהָ וַיֵּדַע נֹחַ כִּי קַלּוּ הַמַּיִם מֵעַל הָאָרֶץ".
(בראשית ח', י"א)
התלמוד הבבלי, במסכת 'עירובין', מביא את הפסוק הזה ומוסיף:
"אמרה יונה, יהיו מזונותיי מרורים כזית בידי הקב"ה, ולא מתוקים בדבש בידי בשר ודם".
(עירובין י"ח)
לאחר שהיונה, סוף סוף, מצאה מנוח לכף רגלה, ואפילו מצאה עץ זית וקטפה ממנו עלה, היא הרגישה צורך לחזור למיטיבה נח, ולהעביר לו את המסר: מזה שנה חוסה אני בצילך ולא חסרה דבר, אולם אני מעדיפה להיות נתונה בידיו של אלוקים ולאכול ממה שהטבע שלו נותן לי, מאשר להיות סגורה איתך בתיבה גם כשאני מקבלת ממך מאכלים "מתוקים מדבש".
הבעיה היא לא נתוני הכליאה והיעדר החופש, אלא תחושת ה"פטרונות". היונה מרגישה שהיא תלויה בחסדיו של מאן דהוא והתחושה הזו העיקה לה יותר מהמרירות של עלה הזית.
ולכן, בניגוד לפעם הראשונה שבה היונה לא נכנסה פנימה אלא עמדה בחוץ ונח הושיט את היד פנימה ואסף אותה לחסותו, הרי שבפעם השנייה, בה היא חזרה עם עלה זית שקטפה בעצמה, היא כבר נכנסה פנימה, "ותבוא אליו לעת ערב", ובכך, בעצם אמרה היונה: אין לי בעיה להיות כאן בינתיים, אבל תן לי בבקשה לדאוג לעצמי.
לאור פירוש זה, נוכל להסביר את דברי המדרש:
מהיכן הביאה היונה את העלה? "רבי ביריי אמר נפתחו לה שערי גן עדן והביאה אותו".
(בראשית רבה ל"ג)
לאחר שנה של שהות בתיבה שבה סופקו לה הצרכים שלה בצורה המיטבית והנחה ביותר, היא יצאה לאוויר העולם, עולם אכן ריק ושומם, אבל היא הרגישה פתאום חופשיה, היא חשה "ציפור דרור". היא בעולם הגדול עם הרוח הנעימה שטפחה בכנפיה, ועבורה זה היה הרגשת גן עדן.
היא באה ישר לחיקו של מטיבה, יחד עם העלה הבודד שמצאה בעולם, והביאה לו את העלה מגן העדן של החופש והדרור.
עדיין הלבבות פועמים יחד עם ליבם של גיבורי ופדויי השבי, שבמשך שנתיים סבלו במנהרות האופל והצלמוות. כמה סבל עבר עליהם וכמה צער היה מנת חלקם, והנה, פתאום הם כאן, בגן עדן של החופש! מי ייתן ותחושת גן עדן זו תלווה אותם תמיד לאחר שסבלו מספיק.
