פרשת בראשית תשפ"ז
הרב שמואל רבינוביץ – רב הכותל המערבי והמקומות הקדושים
מעטים הם הדברים המלווים את האדם בכל מקום ובכל תקופה כמו הגשם והמים. אנחנו רגילים אליהם כל כך, עד שאיננו נותנים את דעתנו על פלא קיומם. המים נמצאים סביבנו ובתוכנו, מרווים את הצמא, מצמיחים את האדמה ומאפשרים את החיים. דווקא משום כך מעניין לגלות עד כמה מרכזיים הם גם בעולם היהודי, ועד כמה הקשר אליהם עמוק יותר מן הצורך הגשמי.
המים הם גם החוט המקשר בין חג הסוכות אותו סיימנו לא מזמן, לבין קריאת הפרשה הראשונה בתורה, פרשת בראשית, הנקראת בשבת הראשונה שלאחר חג הסוכות.
חז"ל לימדו אותנו (משנה ראש השנה א, ב), שבחג הסוכות נידון העולם על המים, ובזמן בית המקדש הייתה שמחה גדולה על ניסוך המים במזבח. אפילו הערבה שאנו נוטלים בהושענא רבה, קשורה בטבעה למים, שכן הערבות גדלות על גדות הנחל. ובשמיני עצרת, החג המסיים את סוכות, אנו כבר מתחילים לבקש על הגשם.
כאשר אנו פותחים מחדש את ספר בראשית, יש כאן המשך טבעי לאותו עניין, משום שכאשר התורה מספרת לנו על ראשית הבריאה, הדבר הראשון שהיא מגלה לנו הוא על העולם שהיה מכוסה במים:
"וְהָאָרֶץ הָיְתָה תֹהוּ וָבֹהוּ וְחֹשֶׁךְ עַל פְּנֵי תְהוֹם וְרוּחַ אֱלֹקִים מְרַחֶפֶת עַל פְּנֵי הַמָּיִם וַיֹּאמֶר אֱלֹקִים יְהִי רָקִיעַ בְּתוֹךְ הַמָּיִם וִיהִי מַבְדִּיל בֵּין מַיִם לָמָיִם: וַיַּעַשׂ אֱלֹקִים אֶת הָרָקִיעַ וַיַּבְדֵּל בֵּין הַמַּיִם אֲשֶׁר מִתַּחַת לָרָקִיעַ וּבֵין הַמַּיִם אֲשֶׁר מֵעַל לָרָקִיעַ וַיְהִי כֵן"
העולם שאנו מכירים נוצר מתוך הפרדה בין מים למים, בין שמים לארץ, בין העליונים לתחתונים. אך דווקא משום שההפרדה היא חלק מסדר הבריאה, קיים גם געגוע לחיבור. חז"ל מתארים את הגעגוע הזה בדברים מופלאים המובאים בפירושו של רבנו בחיי בן אשר על התורה:
"אמרו במדרש: (בראשית רבה ה, ג) מים התחתונים נקראו מים בוכים, כי בשעה שחלק הקדוש ברוך הוא את המים, נתן אלו למעלה ואלו למטה, התחילו מים התחתונים בוכים, אמרו: אוי לנו שלא זכינו לעלות למעלה להיות קרובים ליוצרנו, מה עשו, העיזו פניהם ובקעו תהומות ובקשו לעלות, עד שגער בהן הקדוש ברוך הוא, אמר להם, הואיל ולכבודי עשיתן כל כך, אין להן רשות למים העליונים לומר שירה עד שיטלו רשות מכם, ולא עוד, אלא שעתידין אתם ליקרב על גבי המזבח במלח וניסוך המים."
(רבנו בחיי ויקרא ב, יג)
מכאן אפשר להבין משהו עמוק על מקומם של המים ביהדות. המים אינם רק חומר שמקיים את הגוף, הם מבטאים תנועה של חיבור בין השמים והארץ, ושל חיים היורדים מן העליונים אל התחתונים, וכאשר יורד גשם, השמים והארץ שהופרדו בבריאת העולם, כביכול נפגשים, והעולם נמצא במצב של התיקון השלם
לכן חז"ל הפליגו כל כך במעלת יום הגשמים. ועל כך נאמר בגמרא:
"אמר רבי אבהו, גדול יום הגשמים מתחיית המתים, דאילו תחיית המתים לצדיקים, ואילו גשמים, בין לצדיקים בין לרשעים וכו'. אמר רב יהודה, גדול יום הגשמים כיום שניתנה בו תורה וכו', רבא אמר, יותר מיום שניתנה בו תורה"
(מסכת תענית ז, א)
מפגש בין המים יוצר מצב חיבור בין גשם לרוח, זה הוא בדיוק הענין של תחיית המתים, חיבור מחדש בין נשמה לגוף שהופרדו. וכאשר העולם ישיג את המדרגה הרוחנית שלו והרוח תגבר על החומר, שוב אין מקום להפרדה.
ההשוואה בין המים לתורה אינה מקרית. הגשם והתורה נראים לכאורה כשני דברים שונים לחלוטין, אך שניהם מביאים חיים לעולם. הגשם מצמיח את האדמה ומאפשר את קיומו הגשמי של האדם, התורה מצמיחה את האדם ומאפשרת את קיומו הרוחני. הגשם יורד מלמעלה ומגיע אל כל הארץ, והתורה יורדת אל העולם ומעניקה לו משמעות, כיוון ותכלית. ועל כך דרשו חז"ל:
"דתניא 'וילכו שלשת ימים במדבר ולא מצאו מים' (שמות טו, כב), דורשי רשומות אמרו: אין מים אלא תורה, שנאמר (ישעה נה, א) 'הוי כל צמא לכו למים', כיון שהלכו שלשת ימים בלא תורה נלאו, עמדו נביאים שביניהם ותיקנו להם שיהו קורין בשבת ומפסיקין באחד בשבת, וקורין בשני ומפסיקין שלישי ורביעי, וקורין בחמישי ומפסיקין ערב שבת, כדי שלא ילינו ג' ימים בלא תורה "
(מסכת בבא קמא פב, א)
ההכרה הזאת מחזירה אותנו אל הפסוקים הפותחים את התורה. העולם התחיל במים, אבל העולם לא נועד להישאר עולם של מים. הקב"ה הבדיל, יצר גבולות, הצמיח יבשה ובנה עולם שבו האדם יכול לחיות ולפעול. אולם כדי שהעולם ימשיך להתקיים, המים צריכים לשוב ולרדת אליו.
העולם הגשמי יכול להתקיים במובן הביולוגי, אבל כדי שיהיה בו אדם, משמעות, מוסר ותכלית – הוא זקוק לתורה. לא במקרה נמשלה התורה למים, וכשם שהמים יורדים ממקום גבוה למקום נמוך, מרווים את הכול ואינם שואלים מי ראוי לקבלם (גמרא תענית ז, א), כך התורה יכולה להגיע אל האדם ולהחיות את עולמו הפנימי.
לאחר הימים הנוראים בהם התקרבנו אל בורא עולם, וחג הסוכות בו שמחנו וחגגנו את היהדות הנפלאה שלנו, אנו חוזרים אל בראשית, אנו קוראים שוב כיצד נברא העולם, ומגלים שהתורה מבקשת להזכיר לנו כבר בתחילתה את סוד קיומו: העולם זקוק לשפע שמגיע אליו מלמעלה. המים מקיימים את הגוף והארץ, התורה מקיימת את האדם והעולם, והאדם יכול לקבל את שניהם אם רק ישכיל להצדיק את קיומו והסיבה שלשמה הוא נברא.
