הראשית של הראשית היא כמובן בפרק הראשון של הפרשה הראשונה: "בראשית ברא א-לוהים את השמים ואת הארץ". שבעה ימים של ראשית, שבהם נברא הכל, כאשר כל שלב בבריאה מסתיים באמירה: "וירא א-לוהים כי טוב".
ביום השישי נברא האדם:
"ויאמר א-לוהים: 'נעשה אדם בצלמנו כדמותינו…'; ויברא א-לוהים את האדם בצלמו, בצלם א-לוהים ברא אותו, זכר ונקבה ברא אותם"
(בראשית א, כו-כז)
המילים "נעשה אדם בצלמנו כדמותינו" כתובות בלשון רבים. עם מי שוחח א-לוהים כאשר רצה לברוא את האדם? אכן, במדרש מסופר על הכותב הראשון של התורה, הלוא הוא משה רבינו, שתהה לפשר העניין:
"בשעה שהיה משה כותב את התורה היה כותב מעשה כל יום ויום, כיון שהגיע לפסוק הזה שנאמר 'ויאמר א-לוהים נעשה אדם בצלמנו כדמותנו', אמר לפניו: רבון העולם מה אתה נותן פתחון פה למינים?"
(בראשית רבה ח, ח)
פתרונות רבים ניתנו לחידה זו. המאלף שבהם נאמר על ידי חכמי המדרש:
"בשעה שבא הקדוש ברוך הוא לברוא את האדם הראשון, נעשו מלאכי השרת חבורות חבורות, מהם אומרים: 'אל ייברא', ומהם אומרים: 'ייברא'. חסד אומר: 'ייברא, מפני שהוא גומל חסדים'; אמת אומרת: 'אל ייברא מפני שכולו שקרים'; צדק אומר: 'ייברא מפני שהוא עושה צדקות'; ושלום אומר: 'אל ייברא מפני שכולו קטטה'. מה עשה הקדוש ברוך הוא? נטל את האמת והשליכה לארץ! אמרו מלאכי השרת לפני הקדוש ברוך הוא: 'ריבון העולמים! מה אתה מבזה תכסיס שלך?'. אמר הקדוש ברוך הוא: 'תעלה אמת מן הארץ'."
(בראשית רבה ח, ה)
במדרש מופלא זה מתוארת התייעצות של א-לוהים עם המלאכים, האם כדאי לברוא את האדם או לא. באמצעות תיאור זה ביקשו חכמים להעמיד את הקורא על המורכבות של האדם: מצד אחד, האדם גומל חסדים ועושה צדקות; אך מצד שני כולו שקרים וכולו קטטה. האנושות הצליחה להגיע לפסגות מפעימות של מוסריות והטבה, אך גם ירדה לתהומות של שפל מוסרי ומעשים מתועבים. זוהי אותה אנושות, שבה צדדים יפים וצדדים מכוערים. האם בריאת האדם היא עסק מוצלח? האם החופש שניתן לאדם לבחור בטוב וברע איננו סיכון גדול מדי?
כיצד א-לוהים מתמודד עם הדילמה? הוא משליך את האמת ארצה, וכאשר המלאכים מזדעקים על כבודה של האמת, מרגיע אותם א-לוהים: אל דאגה, תעלה האמת מן הארץ.
גדול חכמי תורת הסוד היהודית, האר"י ז"ל (רבי יצחק לוריא, 1534?1572), הסביר את השלכת האמת ואת עלייתה מן הארץ. לדבריו, האמת הטהורה אכן מתנגדת לבריאת האדם. אך כאשר האמת מושלכת ארצה, היא מתפרקת ומתפזרת לרסיסים רבים ? 'ניצוצות' בשפת הסמלים של הקבלה ? אין אדם שאין בו ניצוץ של אמת. תפקידו של האדם הוא לאסוף את ניצוצות האמת הללו ולחבר אותם, עד לעלייתה של האמת השלמה ? מן הארץ.
תפיסה זו היא זהירה. אין בה האדרה של האדם שעלולה להביא לעוול מוסרי ואף ליצירת שיטה אנטי-מוסרית; אך אין בה גם השפלה של האדם וראייתו כמי שכולו שקרים וכמי שאיננו ראוי להערכה. אכן, האדם הוא יצור מורכב. קיימת בו נטייה לשקר, אך גם ניצוץ של אמת שאיננו כבה לעולם. אי אפשר לבטל אף אדם; קולו של כל אחד ואחת ראוי להישמע. האמת הושלכה ארצה, והיא ממתינה לנו שנתכופף אליה ונאסוף אותה בכבוד, שנלקט אותה מבין קולות האנשים, מבין שאלות הילדים, מבין תשובות ההורים. היא נמצאת שם, האמת, ואנו ניגשים אל האדם, אל כל אדם, הנושא אותה ביראת כבוד.
ביראת כבוד, אך בזהירות. כי אף אדם איננו מייצג את האמת המוחלטת, השלמה. תמיד יהיה אדם אחר, ואין זה משנה מה מעמדו, מוצאו או משלח ידו, שיישא בליבו ניצוץ נוסף של האמת, שונה מעט מזה שאנו מכירים. לעולם יהיה גוון נוסף של אמת שמעניק ממד חדש לתמונה הרחבה של המציאות. ענווה ? זוהי המידה הראשונה שעלינו לאמץ. עוד קודם שנברא האדם, זה היה ברור: ללא ענווה, האמת תישאר מושלכת ארצה, עזובה ונטושה. רק אם נלמד להשפיל מבט ולבקש אחריה ? נמצא עוד ועוד פיסות של אמת בלבבות שלנו ושל הזולת.
