פרשת בראשית – תשפ"ג
הגאון הרב שמואל רבינוביץ שליט"א – רב הכותל המערבי והמקומות הקדושים
בשבת זו, הראשונה שלאחר חג 'שמחת תורה', נתחיל שוב את המחזור השנתי של הקריאה בתורה. הפרשה הראשונה, 'בראשית', משיבה אותנו אל יסודות התפיסה האנושית: בריאת העולם, יחסי אדם וא-לוקים, אדם וטבע, גבר ואישה, חטא, אשמה ועונש, הסבל האנושי, יחסים מורכבים בין אחים ועוד.
הבה ונצלול לסיפורם של האחים קין והבל. הסיפור הקצר בנוי במבנה מהודק והוא עוסק בבן הגדול של אדם וחווה – קין ובאחיו הצעיר – הבל. המצג הפותח את הסיפור הוא משלח ידם של האחים: "ויהי הבל רועה צאן וקין היה עובד אדמה", האחד רועה הנודד עם צאנו במרחבים והשני חקלאי הנטוע באדמתו ומגדל בה מזון. ויהי היום, וכאן הסיפור מגיע אל שלב הסיבוך, קין החליט להביא מנחה לא-לוקים מפרי האדמה אך א-לוקים אינו מקבל את מנחתו. אחריו מביא הבל מנחה משובחת מן הצאן וא-לוקים מקבל אותה ברצון. כמובן שקין עצוב ואף כועס. א-לוקים מנחם אותו ומלמד אותו שקבלת המנחה תלויה בהטבת המעשים: "הלוא אם תיטיב – שאת; ואם לא תיטיב – לפתח חטאת רובץ".
עתה מגיע הסיבוך לשיאו: "ויאמר קין אל הבל אחיו, ויהי בהיותם בשדה, ויקם קין אל הבל אחיו ויהרגהו". מה אמר קין להבל? הכתוב חוסך זאת מאיתנו. כלל לא משנה על מה הייתה המריבה, שכן כל וויכוח, חריף ומר ככל שיהיה, אינו מהווה נימוק מספיק לרצח.
לאחר הרצח אנו תוהים: כיצד תמשיך העלילה?
מה יכול להתרחש עוד?
והנה התפנית: א-לוקים מופיע בזירה ופונה אל קין בשאלה: "אי הבל אחיך?" אך קין מיתמם ועונה: "לא ידעתי! השומר אחי אנוכי?!"
א-לוקים איננו מקבל את תשובתו של קין ונוזף בו בחומרה: "מה עשית?! קול דמי אחיך צועקים אלי מן האדמה!" מתברר לנו, הקוראים המתחילים את קריאת התורה, כי יש מי ששומע את צעקתו האילמת של הנרצח. א-לוקים איננו אדיש למתרחש. האדם יכול לבחור ברע, אך הצעקה העולה מן העוול אינה מהדהדת בחלל הריק. עונשו של קין לא מאחר מלהגיע: "ארור אתה מן האדמה… לא תוסף תת כוחה לך, נע ונד תהיה בארץ". קין עובד האדמה נענש בנדודים אינסופיים. וכך מסתיים הסיפור בפיזור הדמויות: "ויצא קין מלפני ה' ויישב בארץ נוד קדמת עדן". קין יוצא אל המרחקים שבמזרח והופך לנווד.
הפילוסוף הישראלי יורם חזוני מפנה את תשומת לבנו לעובדה שסיפור זה מהווה המשך לסופו של הסיפור הקודם, חטא אכילת פרי עץ הדעת בגן עדן. בניגוד לאיסור של אלוקים לאכול מפרי עץ זה. בסופו של הסיפור א-לוקים מעניש את האדם במילים הבאות: "ארורה האדמה בעבורך, בעיצבון תאכלנה כל ימי חייך…" ולאחר מכן: "וישלחהו ה' א-לוקים מגן עדן לעבוד את האדמה". האדם נשלח איפה לעבוד את האדמה, וזה בדיוק מה שקין עושה – "וקין היה עובד אדמה".
קין נראה כאדם דתי מאוד. הוא מקבל על עצמו את העונש והולך לבצע אותו ולעבוד את האדמה. בהמשך הוא גם מביא מנחה לא-לוקים. אלא שקין הוא אב-טיפוס של האדם שאינו נוטל אחריות על מעשיו ותולה את עיניו בייאוש בסדר הקיים, הקוסמי, בכוח עליון, בא-לוקים. הבל, לעומתו, יוצא לדרך חדשה: הוא מוצא את הדרך לחמוק מן הקללה, עוזב את עבודת האדמה ופונה לרעיית צאן. הוא נוטל אחריות על חייו ומבקש להשתחרר מן התלות. והנה, א-לוקים אינו מקבל את מנחתו של קין ודווקא את המנחה של האח הצעיר, המרדן-משהו, הוא מקבל.
קין עשוי להצטייר לנו כדתי האידאלי, אך לא זה התורה מבקשת מאיתנו. הטיפוס הדתי של התורה הוא דווקא זה שנוטל אחריות ומבקש להתקדם למצב טוב יותר. האדם האידאלי שהתורה מציבה הוא זה שמבקש להיות דומה לא-לוקים: לבנות, ליזום, לקדם מתוך אמון בבריאה ובבוראה; כפי שמלמד א-לוקים את קין: "הלוא אם תיטיב – שאת".
ספר בראשית כולו מוקדש לסיפורים של המורדים במוסכמות, ההולכים באומץ אחר צו מצפונם, השואפים קדימה. הבל הוא הראשון שעזב את עבודת האדמה ופנה לרעות את הצאן. אברהם אבינו עזב את משפחתו וצעד אל הלא-נודע. יוסף חלם חלומות על מלוכה. בפרשה הראשונה מטעימה אותנו התורה את יסודות המוסר היהודי, המוסר הדורש מן האדם וקורא לו לא להסתפק בקיים ולצעוד קדימה באומץ ובאמונה.
