בין אדם לאדמה

פרשה זו מספרת את סיפור בריאת העולם בידיו של א-לוקים, ואת האירועים שאירעו את האדם בראשית הימים. התורה מספרת, כי ביום השישי מימי הבריאה, נברא האדם הראשון:

וייצר ה' א-לוקים את האדם עפר מן האדמה, ויפח באפיו נשמת חיים, ויהי האדם לנפש חיה.
(בראשית ב, ז)

על פי המשמעות העולה מפסוק זה, האדם נקרא 'אדם' על שם כך שנוצר מן האדמה, אולם הסבר זה מעורר תמיהה: הלא כל בעלי החיים אף הם נבראו מן האדמה, מדוע אם כך מכונה על שמה האדם לבדו?

על מנת לענות על שאלה זו, עלינו לצלול אל תיאור נוסף מן הפרשה, בו האדם מתואר כמי שנברא בצלמו של א-לוקים:

ויברא א-לוקים את האדם בצלמו, בצלם א-לוקים ברא אותו.
(בראשית א, כז)

תיאור נשגב זה מלמד אותנו, כי אין האדם שונה משאר הנבראים במבנה גופו או בתבונתו בלבד, אלא באופן מהותי הרבה יותר: בעוד שאר הנבראים נבראו מידיו של א-לוקים, האדם נברא בצלמו של א-לוקים, כלומר: האדם בעצם מהותו הינו יצור א-לוקי.
אין ספק שתודעה זו היא המקדשת את חיי האדם ומייצרת אצלו עולם של ערכים, מוסר וכבוד הדדי.

מצד שני, תודעה מרוממת זו, כי האדם נברא בצלמו של א-לוקים, עשויה גם לגרום לאדם לחוש כאילו אין הוא צריך להתאמץ על מנת להשיג את השלמות הא-לוקית, אלא היא קיימת בו מלכתחילה. כאילו המשמעות לקיומו טבועה בו משחר חייו, ואין מטרה אליה עליו לחתור.

רבינו יהודה ליווא – המהר"ל, היה רב מקובל והוגה דעות בפראג של המאה ה-16. הגותו היוותה השראה לתנועת החסידות ותנועות אחרות בעם היהודי מאות שנים אחרי פטירתו.
המהר"ל טוען, כי משמעות קיומו של האדם שונה מהותית משל בעלי החיים, כמו גם משל המלאכים, שכן אלו כמו אלו אינם חותרים לעבר כל מטרה, אלא חיים מתוך שלמות קיומית, כל אחד מהם בדרכו שלו: המלאכים בהווייתם המרוממת, ובעלי החיים בקיומם הפשוט שאינו תלוי בהגשמת מטרה.

שונה הוא בתכלית האדם: באדם טבוע גרעין א-לוקי, אך עליו לעשות ולעביד לכדי מימוש גרעין זה בטרם ייצא לאור. אדם שאינו חותר לעבר מימוש האור הא-לוקי שבו, קיומו ריק מתכלית; ואילו האדם החותר אל עבר מימוש האור הא-לוקי שבו, חושף את הרובד הנשגב שבקיומו: היותו נברא בצלם א-לוקים.

באמצעות רעיון זה מסביר מהר"ל מדוע מבין כל הנבראים, רק האדם נקרא על שם האדמה.

האדמה ניחנה בתכונה מיוחדת: היא כשלעצמה ריקה מתוכן, אך טמון בה כוח הגידול והפריחה; יכול אדם לזרוע בה גרעין בודד, שלימים יהפוך לפרח, לירק או לעץ פרי. האדם משקף תכונה מופלאה זו של האדמה: כאשר אינו חותר אל עבר הגשמת האור הא-לוקי שבו, הוא מתרוקן ממשמעות; אך בידו להצמיח את הגרעין הא-לוקי הטמון בו, ולהוציא אותו אל האור. בעקבות תכונה זו אותה חולק האדם עם האדמה, הוא נקרא על שמה.

משמעות מיוחדת זו לקיומנו כבני אדם, יכולה ללוות אותנו במסענו המשותף אל עבר מטרה נשגבת זו: להצמיח, לגדל ולהשקות את הניצוץ הא-לוקי הטמון בנו, ולהוציא אותו אל האור.