התורה מתחילה בסיפור אוניברסלי. כך התחיל הכל:
"בראשית ברא אלוהים את השמים ואת הארץ." (בראשית א, א)
בורא אחד, שמים וארץ. כך נראתה ההתחלה. לאחר מכן, אנו קוראים על התפתחות הבריאה כולה: מים, צמחים, שמש ירח וכוכבים, בעלי החיים ולבסוף האדם.
בניגוד ללשון יחיד בה מספרת התורה על הבריאה כולה: "ברא", כאשר מספרת התורה על בריאת האדם היא נוקטת בלשון רבים:
"ויאמר אלוהים: נעשה אדם" (שם שם, כו).
אל מי דיבר אלוקים כאשר רצה לברוא את האדם? על פתרון חידה זו עמלו פרשנים באלפי השנים שחלפו מאז נכתבה התורה, והעניקו לנו עושר עצום של פרשנויות ומדרשים שונים. אנו נבחר להתעכב על תשובה אחת מעניינת במיוחד, העשויה ללמד אותנו רבות על אופיו של האדם ועל מגמת הקיום האנושי.
כך תיארו זאת חכמי המדרש בשפתם הציורית:
"בשעה שבא הקדוש ברוך הוא לברוא את האדם הראשון, נעשו מלאכי השרת חבורות חבורות. יש מהם שאמרו: "אל ייברא", ויש מהם שאמרו: "ייברא". 'חסד' אומר: "ייברא, מפני שהוא (-האדם) גומל חסדים"; 'אמת' אומר: "אל ייברא, מפני שכולו שקרים"; 'צדק' אומר: "ייברא, מפני שהוא עושה צדקות"; 'שלום' אומר: "אל ייברא, מפני שכולו קטטה"; מה עשה הקדוש ברוך הוא? נטל את ה'אמת' והשליכה לארץ. אמרו המלאכים לפני הקדוש ברוך הוא: "רבון העולמים, מה אתה מבזה תכסיס שלך, תעלה אמת מן הארץ!"
(בראשית רבה ח, ה)
מדרש מפעים זה מספר לנו שבאדם קיימים שני צדדים, חיובי ושלילי. הצד החיובי כולל חסד וצדקה, והצד השלילי כולל שקר וקטטה. האם אדם כזה ראוי להיברא? מספרים לנו חכמים שכדי לברוא את האדם יש להשליך את האמת ארצה, ורק אז, הצד החיובי גובר על הצד השלילי.
נשים לב: האמת לא נעלמה. היא קיימת, אך לא בשמים אלא בארץ. האמת אינה עוד אובייקטיבית, האמת סיימה את תפקידה כערך העומד לעצמו. מעתה היא עולה מן הארץ.
בחכמת הקבלה מסופר על תהליך של "שבירת הכלים" שהתקיים בבריאת העולם, כאשר הניצוצות של אותם כלים התפזרו ועל האדם לאוספם ולהשיבם למקומם הראשון. פירוש הדברים הוא שהאמת האובייקטיבית התנפצה לרסיסים רבים. כל אדם באשר הוא מחזיק רסיס אחד של אמת, ניצוץ אחד של טוב אלוקי שבזכותו הוא מתקיים.
תפקידו של האדם הוא, קודם כל, לגלות בתוך לבו את אותו ניצוץ של אמת, של כוונה טובה שאינה מושפעת מאינטרסים צדדיים. לגלות את הניצוץ ולטפח אותו, לגאול אותו מהקליפות הרבות של האינטרסים והמשיכות. יחד עם זה, מוטלת על כל אדם משימה לגלות את ניצוץ האמת של הזולת; להאמין באחר ולמצוא בו את נקודת הטוב הפנימי שזוהרה לעתים מעומעם.
גילוי האמת הפנימית של האדם ושל זולתו הוא העלאת האמת מן הארץ. האמת הסובייקטיבית, זו שקיבלה פנים רבות ומגוונות, הופכת באמצעות סובלנות והכלת האחר לאמת גדולה אחת המקיפה את האנושות כולה.
בדרך זו נפתרת גם בעיית הקטטה. מריבות מתפתחות כאשר אדם אינו מאמין בזולת. אם נעמול למצוא את אותה נקודה טובה בכל אדם, נוכל לאהוב כל אדם ולכבדו, מתוך הכר באמת שלו ובתרומה שהוא תורם לקידום העולם ולתיקונו.
