בין ראייה לשמיעה – פרשת כי תשא

פרשת כי תשא – תשפ"ד

הרב הגאון שמואל רבינוביץ רב הכותל המערבי והמקומות הקדושים

הסיפור העומד במרכזה של פרשת 'כי תשא' הוא סיפור 'חטא העגל'. סיפור עצוב זה התרחש זמן קצר לאחר 'מעמד הר סיני' שבו כרת אלוקים ברית נצחית עִם עַם ישראל, ברית שבמרכזה ההתחייבות ההדדית: "אם שמוע תשמעו בקולי ושמרתם את בריתי – והייתם לי סגולה מכל העמים", או כפי שהתורה מנסחת זאת מאוחר יותר:

"והייתי לכם לאלוקים – ואתם תהיו לי לעם"
(ויקרא כו, יב).

התנאי הבסיסי לקיומה של ברית זו הוא האיסור לעבוד עבודה זרה. והנה, ארבעים יום בלבד לאחר 'מעמד הר סיני', כאשר עם ישראל חשש שמשה רבינו נעלם בהר סיני, הם יצרו עגל מזהב ורקדו לפניו "אלה אלוקיך ישראל". משה שירד מההר וראה את ההתרחשות, שבר את לוחות הברית שקיבל מאלוקים בהר, העניש את יוזמי החטא ופנה לאלוקים שיסלח לעם על עשיית העגל.

חלקה האחרון של הפרשה מתאר דיאלוג בין משה ואלוקים, שבו משה מבקש מחילה עבור העם ומלבד זאת הוא מבקש מאלוקים בקשה מפתיעה, שלא לומר מוזרה: "הראני נא את כבודך". משה מבקש לראות את אלוקים! התשובה שמשה מקבל נחרצת: "לא תוכל לראות את פני, כי לא יראני האדם וחי". האדם אינו יכול לראות את אלוקים.

חכמי ישראל לאורך הדורות ביארו כי משה לא חשב שניתן לראות את אלוקים, ראייה כפשוטה. הוא ביקש להתעלות להשגה שכלית שמעבר ליכולת האנושית, אך אלוקים הסביר לו כי האדם החי איננו מסוגל להתעלות למעלה שכזו. כל עוד האדם חי, הוא מוגבל לא רק בגופו אלא גם ביכולותיו השכליות. השגה שכלית גבוהה כל כך אינה ניתנת למימוש.

מדוע נמשלה ההשגה השכלית דווקא לחוש הראייה? זאת משום שבאמצעות העין הרואה האדם אינו מסוגל לתפוס את הדבר עצמו. העין רואה רק את המעטפת החיצונית של מה שמולה. כאשר אנו רואים אדם, איננו רואים את מהותו, את אופיו ותכונותיו, אלא את דמותו החיצונית. כך גם ההשגה השכלית של האדם, אינה מסוגלת לתפוס את מהות הדברים אלא הגדרות בלבד – המסגרת החיצונית של הדבר.

התורה מציעה דרך אחרת למפגש עם האלוקים: "שמע ישראל". השמיעה היא חוש עמוק יותר מהראייה. כאשר אנו שומעים אדם מדבר, אנו מסוגלים לעמוד על מהותו. כאשר אנו שומעים מוסיקה, אנו מתעלים לחוויה עמוקה שאיננו מצליחים להגיע אליה באמצעות הראייה. האדם השואף למפגש מעמיק עם אלוקים, איננו מסוגל לעשות זאת באמצעות השכל אלא באמצעות השמיעה – שמיעת החוק, שמיעת האמת, שמיעה וציות.

כך תיאר משה לישראל את 'מעמד הר סיני' שאותו הם חוו: 

"קול דברים אתם שומעים, ותמונה אינכם רואים, זולתי קול"
(דברים ד, יב).

במעמד הר סיני עם ישראל כולו שמע את התגלות אלוקים באמצעות 'עשרת הדיברות', אך לא ראה אותו. על ההר היה ענן וערפל כבד שמתוכו יצא הקול.

זה מה שהוביל לחטא העגל. העם שחי מאות שנים במצרים, בקרב עובדי האלילים, התקשה להסתגל לאמונה המופשטת, לא-ל שאין דרך לראות אותו. בהזדמנות הראשונה שנקרתה לעם, הם יצרו עגל שסימל בעיניהם את האלוקות, עגל שניתן לראות ולמשש.

ואכן, אדם המבקש את החוויה הדתית, עלול לפנות לחוויות אקסטטיות שמביאות את האדם לתחושה של השגת אלוקות. אך זוהי טעות. אלוקים האחד והיחיד, אלוקי ישראל, איננו מצפה מהאדם אלא לדבר אחד, בלשונו של מיכה הנביא:

"הגיד לך אדם מה טוב, ומה ה' דורש ממך כי אם עשות משפט, ואהבת חסד, והצנע לכת עם אלוקיך"
(מיכה ו, ח). 

צדק, חסד וצניעות הן התכונות המובילות את האדם למפגש אמיתי עם אלוקים.