פרשת כי תשא תשפ"ב
הרב הגאון שמואל רבינוביץ רב הכותל המערבי והמקומות הקדושים
הפרשה פותחת בהשלמת ההוראות האחרונות להקמת המשכן – המקדש הארעי שליווה את עם ישראל במסעותיהם במדבר. אותן הוראות נאמרו למשה כאשר שהה בפסגתו של הר סיני, וקיבל את חוקי התורה מפיו של א-לוקים.
עם ישראל, המתין למשה שירד מההר, וכאשר הזמן נקף ומשה עדיין לא חזר, הם חטאו ב'חטא העגל': תוך זמן קצר בלבד מאז קיבלו עם ישראל את התורה במעמד הקדוש בהר סיני, הם חזרו להרגלי האלילות של העולם העתיק וקיימו פולחן לעגל זהב.
בעקבות חטא העגל, א-לוקים חזר בו מרצונו שעם ישראל יקימו עבורו מקדש. בני ישראל נעצבו ביותר מהחלטה זו, ומשה ביקש שהתוכניות לבניית המשכן יוותרו בעינם. המשכן היה הרבה מעבר למבנה סמלי, הוא היה מקום בעולם הפיזי לנוכחות הא-לוקית. לפיכך, משמעותה של השאלה האם ייבנה משכן או לא, היא, האם הנוכחות הא-לוקית תשרה בעולם שלנו, או תהיה מרוחקת יותר.
א-לוקים קיבל את תחינותיו של משה, ושוב הודיע כי נוכחותו תהיה קרובה ואינטימית יותר. שתי הפרשות הבאות – פרשיות 'ויקהל' ו'פְּקודי', מתארות שוב את ההוראות לבניינו של המשכן, הפעם כפי שמשה העביר אותן לבני ישראל.
נחזור שוב לאחור לתחילת הפרשה. עם השלמת ההוראות לבניית המשכן, א-לוקים מצווה את משה:
ואתה, דבר אל בני ישראל לאמור: אך את שבתותיי תשמורו, כי אות הוא ביני וביניכם לדורותיכם, לדעת כי אני ה' מקדישכם.
(שמות לא, יג)
גם פרשת ויקהל, פותחת במצוות השבת:
אלה הדברים אשר ציווה ה' לעשות אותם: ששת ימים תעשה מלאכה, וביום השביעי יהיה לכם קודש, שבת שבתון לה'.
(שמות לה, א-ב)
שתי שאלות מוכרחות להישאל: שאלה ראשונה, מדוע הציווי על יום השבת כרוך בציוויים על הקמת המשכן? הן בפעם הראשונה – כאשר א-לוקים מוסר למשה את ההוראות, והן בפעם השנייה – כאשר משה מוסר לעם ישראל את ההוראות.
שאלה שנייה, מדוע הסדר משתנה בין הפעם הראשונה לשנייה? בעוד שבפעם הראשונה – לפני חטא העגל, השבת מופיעה לאחר המשכן; ואילו בפעם השנייה – לאחר תיאור חטא העגל, השבת מקדימה את המשכן!
מתוך התבוננות בשאלות אלה ניכר, שהתורה באה להדגיש, שכשם שיש להקים מקדש בתוך המרחב הפיזי, כך יש להכיר במקדש הזמן – ביום השבת. וכשם שהקדושה יכולה לשרות במקום מסוים, כך הקדושה יכולה לשרות על זמן מסוים.
בשבת, כל העולם, וכל הנפשות הפועלות בו, שרויות במשך יממה תמימה בתוך מקדש שממלא את העולם: מקדש הזמן.
קודם 'חטא העגל', היה המשכן מקום התגלמות הקדושה החשוב יותר מן השבת, ולכן, ההוראות בנוגע ליום השבת מופיעות רק בסוף ההוראות לבניית המשכן. אך אז חטאו ישראל ב'חטא העגל', והוכיחו שגם ההתגלות הגדולה ביותר – מעמד הר סיני, אינה מסוגלת לבדה לחזק את האמונה בא-לוקים ואת הקשר עימו. נדרש כוח חזק הרבה יותר, קדושה שאיננה שורה רק במקום מסוים, אלא שולטת על הזמן עצמו. זוהי עוצמתה של השבת. לכן, כאשר משה מודיע לבני ישראל את ההוראות על הקמת המשכן, הוא פותח תחילה בהוראות לשמירת השבת.
קדושתה של השבת כה חזקה, מכיוון שהיא איננה תלויה בגורם אנושי. בכוחה להתפשט אל תוך ששת ימי המעשה ואל תוך גופינו. בידיה של השבת – מקדש הזמן, להפוך גם את המלאכה והעבודה לקדושים, נשגבים יותר מבחינה מוסרית.
השבת היא זכר לימי הבריאה. שישה ימים א-לוקים ברא את העולם, וביום השביעי הוא שָבַת. אדם השומר שבת ושובת לחלוטין מכל מלאכה, חי בעצם מתוך תודעה שא-לוקים ברא את העולם. אין ספק, שכל פעולה שאותו אדם יבצע בימות החול, יקבל משמעות שונה השואבת השראה ממקדש הזמן.
