פרשת בא תשפ"ו
הרב שמואל רבינוביץ – רב הכותל המערבי והמקומות הקדושים
קריאת פרשת בא מעמידה אותנו מול מציאות דרמטית: לאחר שבע מכות קשות, פרעה ומצרים מוסיפים לעמוד בעקשנותם. נותרו עוד שלוש מכות – ארבה, חושך ומכת בכורות.
כאשר הגאולה כבר כמעט נראית באופק – מופיעה אמירה מפתיעה, כמעין סגירת חשבון ישן. כך מצווה הקב"ה את משה:
" דַּבֶּר נָא בְּאׇזְנֵי הָעָם, וְיִשְׁאֲלוּ אִישׁ מֵאֵת רֵעֵהוּ וְאִשָּׁה מֵאֵת רְעוּתָהּ כְּלֵי כֶסֶף וּכְלֵי זָהָב"
(שמות יא, ב)
ואכן, כך מתואר בהמשך. רגע לפני היציאה, והחירות הפתאומית מן השעבוד, בשעה שבני ישראל בוודאי ממהרים לצאת מחשש שיתחרטו המצרים – התורה מספרת:
"וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל עָשׂוּ כִּדְבַר מֹשֶׁה, וַיִּשְׁאֲלוּ מִמִּצְרַיִם כְּלֵי כֶסֶף וּכְלֵי זָהָב וּשְׂמָלֹת"
(שמות יב, לה)
והשאלה מתבקשת: מה הדחיפות לעסוק בכסף ובזהב דווקא ברגעים אלו? האם לא היה עדיף פשוט לצאת – ומהר? הדבר דומה לאדם הכלוא בבית האסורים, שאומרים לו: בעוד חודש תשוחרר וגם תקבל הון רב, והוא משיב: הוציאו אותי היום – ואיני מבקש דבר.
כדי להבין זאת, יש לחזור שנים רבות לאחור. אברהם אבינו, אבי האומה, חווה מחזה נבואי מטלטל. הקב"ה מגלה לו את עתיד בניו – את השעבוד, הסבל והגאולה:
"וַיֹּאמֶר לְאַבְרָם, יָדֹעַ תֵּדַע כִּי גֵר יִהְיֶה זַרְעֲךָ בְּאֶרֶץ לֹא לָהֶם, וַעֲבָדוּם וְעִנּוּ אֹתָם אַרְבַּע מֵאוֹת שָׁנָה. וְגַם אֶת הַגּוֹי אֲשֶׁר יַעֲבֹדוּ, דָּן אָנֹכִי; וְאַחֲרֵי כֵן יֵצְאוּ בִּרְכֻשׁ גָּדוֹל"
(בראשית טו, יג–יד)
אברהם מקבל בשורה קשה: צאצאיו עתידים לעבור שיעבוד אכזרי וממושך, אולם הסבל לא יהיה לשווא. בניו יצאו לחירות, ולאחר תהליך של זיכוך ועמידה בניסיון יהיו בשלים להפוך לעם. יתרה מכך, הם עתידים לצאת "ברכוש גדול". הבטחה זו נועדה להיות מקור של נחמה, ועל משמעותה עומדת הגמרא:
"דבר נא באזני העם וגו' – אמרי דבי רבי ינאי: אין נא אלא לשון בקשה, אמר ליה הקב"ה למשה: בבקשה ממך, לך ואמור להם לישראל; בבקשה מכם, שאלו ממצרים כלי כסף וכלי זהב, שלא יאמר אותו צדיק: "ועבדום ועינו אתם" – קיים בהם, "ואחרי כן יצאו ברכוש גדול" – לא קיים בהם.
(מסכת ברכות ט ע"א)
הגלות אכן מגיעה אל קיצה. 210 שנות שעבוד מסתיימות. בעוד שעות ספורות בני ישראל יצאו ממצרים בדרכם לקבל תורה בהר סיני. אך דווקא כעת, הדגש הוא על קיום ההבטחה. אברהם כבר איננו, העם אינו להוט אחר הכסף – אך מילה שנאמרה חייבת להתקיים.
יש כאן גם עומק נוסף. האלשי"ך הקדוש מסביר ש״הרכוש הגדול״ אינו בהכרח רכוש חומרי. שהרי לא יעלה על הדעת שבשביל ריוח של מעות יסבול אדם עבדות ועינוי ממושכים, ומה הנחמה בכך?
אלא הכוונה לרכוש רוחני ולריוח גדול באמת: הכשרתם לקבלת התורה, והשגת חירות פנימית משעבוד מלכויות.
כעת ההבנה מתעצמת יותר. באמת, עם ישראל בצאתו ממצרים לא היה אמור ליטול כסף וזהב; אין בכך צורך אמיתי. אף אברהם אבינו לא ציפה לרכוש גשמי כזה. אולם לא הכול משיגים עומק זה. יש מי שסבורים כי ההבטחה לאברהם הייתה כפשוטה – כסף וזהב ממש.
ואז עלולה להישמע השאלה: היכן ההבטחה? את השעבוד והעינוי קיבלנו במלואם, ומה עם הרכוש שנאמר עליו? זו טענה העלולה להיאמר, ואף להיתלות בשמו של אברהם עצמו. חשש זה אינו עניין שולי; הוא עלול לערער את האמונה. ואסור שייפול בה אפילו סדק קל. לכן יש חשיבות עצומה לקיום ההבטחה גם במובנה הפשוט והגלוי – וכך אכן נעשה.
מכאן לקח עמוק לימינו. מוכרת האמירה הצינית של איש ציבור: "הבטחתי – אבל לא הבטחתי לקיים". אולם במסורת היהודית, מילה היא התחייבות. מה שנאמר – חייב להתממש. בעולם המודרני התרגלנו לכך שאנשים אומרים דבר אחד ומחר את היפוכו, בלי בושה ובלי פגיעה באמון. "ככה זה", הם אומרים "לא באמת התכוונו".
אך חברה מתוקנת אינה יכולה להתקיים כך. קיום הבטחות הוא הבסיס לאמון בין בני אדם, לחינוך ילדים, ולבניית עתיד מוסרי. גם אם התכוונת אחרת – אם הצד השני הבין כהבטחה, עליך לעשות כל מאמץ לעמוד בדבריך.
לדוגמא: לילד קל מאוד להבטיח ולא לקיים. לעיתים זו רק דרך להשיג מטרה מיידית: שיירדם, שיסכים לקום, או שיפסיק להפריע. אך ילד שמתרגל לכך שאביו מבטיח ואינו מקיים, כשהוא יגדל – הוא ירחיב את השיטה, ויחיל אותה על חייו ועל יחסו אל העולם.
אולי נכון יותר לאמץ את הפתגם העממי: "אל תבטיח – ואל תצטרך לקיים. אבל אם הבטחת – רוץ לקיים".
