פרשת בא תשפ"ב
הרב הגאון שמואל רבינובץ רב הכותל המערבי ובמקומות הקדושים
אנו קוראים בפרשת השבוע על שלושת המכות האחרונות אותן הכה א-לוקים על האימפריה המצרית: מכת ארבה – שחיסלה את מה שנותר מגידולי השדה; מכת חושך – שהשביתה את יכולתם של המצרים לנוע ולתפקד; ומכת בכורות – שפגעה בגופם של המצרים, בפרי ביטנם.
כעת, לאחר מאות שנות שיעבוד, הגיע זמנם של עם ישראל להשתחרר מעוּלם של המצרים, ולצאת לחרות. אך א-לקים מעוניין שלפני כן יבצעו בני ישראל עוד טקס אחד: אכילת קורבן פסח. א-לוקים מבקש מכל משפחה או קבוצה לרכוש שֶׂה – טלה כבשים או עיזים, ולאכול אותו בלילה בו עם ישראל עתיד לצאת ממצרים. בטקס זה נכללו פרטים שונים, למשל: יש לאכול את השה צלי ולא מבושל, ויש לאכול אותו יחד עם מצות ומרור – כמו כריך הנאכל באירוע משפחתי. כמו כן, יש לאכול אותו בזריזות, ותוך כדי שבני הבית לבושים בבגדים ומוכנים ליציאה.
חלק ניכר מטקס זה של הקרבת ואכילת קורבן הפסח, הינו חלק ממצות חג הפסח כפי שנהגו במשך כאלף וחמש מאות שנה, ועתיד להתחדש במהרה כאשר יבנה בית המקדש השלישי.
תהיות שונות צפות ועולות כאשר אנו שומעים בבית הכנסת את הפרשיות הראשונות של ספר שמות: מדוע היה על עם ישראל לעבור השתעבדות וסבל בטרם היותו לעם? ומדוע היציאה ממצרים נחגגת דווקא בטקס אכילת קורבן הפסח?
על מנת לענות על שאלה זו, עלינו להביט על אירוע הירידה למצרים והיציאה משם. כאשר מספרת התורה על ירידתם של משפחת יעקב למצרים, באותם ימים בהם יוסף היה מִשנֶה לפרעה מלך מצרים, מוזכרת רגישות קטנה שצפה בין משפחת יעקב לפרעה: משפחת יעקב היו רועי צאן, ואילו "תועבת מצרים כל רועה צאן" (בראשית מו, לד). כבר אז התגלע הפער התרבותי בין משפחתו של אברהם אבינו לבין האימפריה המצרית: האימפריה המצרית, ששלטה על חלק ניכר מן הציביליזציה, ראתה את מימוש הכוח כאידאל, ואת התרבות הגבוהה כביטוי הנעלה ביותר של האדם. המצרים השקיעו את מרצם בהמצאה מחדש של המטבח, בהתיישבות עירונית, בבנייה שתשרוד אלפי שנים, וכמובן – בכיבוש העולם. בשר הצאן נתפס בעיניהם כמסמל חולשה, ורעיית הצאן – כתחתית השפלות האנושית, וכהתעסקות עם יצורים חלשים.
משפחת אברהם לעומת זאת ראתה את האידיאל דווקא בעדינות, בהקשבה הפנימית וברוח. לעם ישראל מעולם לא היו שאיפות אימפריאליסטיות למעלה ממידותיהם. התרבות הגבוהה לא סימלה בעבורם צמיחה אנושית דווקא. היה להם טוב עם רעיית הצאן, וטיפוח יכולות החמלה וההקשבה המתלווים אליה. ההתחברות לרוח והניסיון להפוך לבני אדם טובים יותר, נחשבה בעיניהם קידמה גדולה יותר מאשר כיבוש ובנייה.
הבנת המשמעות של עם ישראל כעמו של א-לוקים, וההתגלות הא-לוקית בעולם, היו חייבות לצמוח מתוך שלילה של הדרך האחרת. א-לוקים בחר לו את הכוח העצום ביותר באותה תקופה – האימפריה האלילית המצרית, להיות כור ההיתוך של עם ישראל ושל התגלות הא-לוקים בעולם. אכילת בשר קורבן הפסח כצלי-אש יחד עם מצות, מתוך חיפזון ובהיעדר תרבות אכילה ראויה, היוו סמל לפער בין התרבות המצרית לבין התרבות הא-לוקית. או-אז משה – רועה הצאן במקצועו – שיחרר את עמו מעוֹל האימפריה המצרית.
א-לוקים החזיר אותנו לארצנו, לאחר אלפי שנות גלות, ושוב היה עלינו לעבור לפני כן מסע סבל וייסורים. שוב א-לוקים הציג מלחמת תרבות במלוא בהירותה: היטלר, האימפרטור הגדול של זמננו, מקדש ה'רצון לעוצמה', התרבות והסדר, לא היה די לו בכיבושיו ובהצלחותיו הצבאיות; הוא הקדיש את עצמו למלחמה כנגד מיעוט של צאן יהודי נרדף, עַם שלדעתו ייצג היעדר תרבות, חולשה לאומית וחוסר היגיינה נאותה. שוב עמד העם היהודי בפני כיליון מוחלט, ושוב – שנים ספורות לאחר מכן – התרחש הבלתי ייאמן: העם היהודי שב לארצו,וניצח את היטלר, באופן הברור ביותר.
מהו המסר שא-לוקים העביר לעולם בשנית? מהו הדגל אותו אנו – בני העם היהודי – נושאים?
זהו הדגל עליו הכריז הנביא זכריה כאשר שבו היהודים לארצם לבנות את בית המקדש השני:
"לא בחיל, ולא בכח, כי אם ברוחי, אמר ה' צב-קות".
(זכריה ד, ו)
סוד כוחנו איננו בעוצמתנו הצבאית; כוחנו הוא ברוחנו, ברוח א-לוקים המפעמת בנו. כוחנו בניסיון להיות בני אדם טובים יותר. ביכולת להקשיב, בניקיון ובטהרה שבנו, באהבה וברעות.
