כל אחד והחיים שלו – פרשת בא

פרשת בא – תשפ"ד

הרב הגאון שמואל רבינוביץ רב הכול המערבי והמקומות הקדושים

בפרשת השבוע, אנו קוראים על המאורע הראשון של העם היהודי – יציאת מצרים. מאורע זה מתואר בתורה בחגיגיות, כצפוי:

ויסעו בני ישראל מרעמסס סוכותה, כשש מאות אלף רגלי הגברים, לבד מטף… ומושב בני ישראל אשר ישבו במצרים שלושים שנה וארבע מאות שנה. ויהי מקץ שלושים שנה וארבע מאות שנה, ויהי בעצם היום הזה, יצאו כל צבאות ה' מארץ מצרים.
(שמות יב, לז-מא)

לכאורה, מצוין בפסוקים אלו במפורש משך הזמן שבו היו בני ישראל במצרים: ארבע מאות ושלושים שנה. אך חז"ל, ובעקבותיהם מפרשי התורה, טרחו וחישבו את משך הזמן והוכיחו שהדבר איננו נכון! בני ישראל, לפי החישוב, היו במצרים מאתיים ועשר שנים בלבד. המספר "ארבע מאות ושלושים שנה" כולל את משך הזמן מימי אברהם אבינו, שהיה גם הוא "גר" בארץ, אולם בפועל מירידתו של יעקב למצרים ועד יציאת מצרים לא חלפו יותר ממאתיים ועשר שנים.

ההוכחה לכך שבני ישראל היו במצרים מאתיים ועשר שנים בלבד מובאת בדברי רש"י בהרחבה. החישוב הוא לפי שנות חייהם של משה רבינו ואבותיו, ונסכם אותה בקצרה: קהת ירד למצרים עם יעקב כמפורש בספר בראשית, עמרם בנו חי במצרים ומשה בנו של עמרם הוציא את בני ישראל ממצרים כשהיה בן שמונים. גם אם נחשב את שנות חייהם של שלושה אישים אלו נגיע ל-350 שנה בלבד. אך זהו חישוב מוטעה, שהרי אדם לא נולד בשנה שאביו מת אלא שנים רבות קודם לכן, ואם כן אנו מוכרחים להגיע למסקנה שבני ישראל היו במצרים פחות שנים, ולפי מסורת חז"ל משך הזמן היה מאתיים ועשר שנים.

אחד מגאוני יהדות מזרח אירופה בתחילת המאה ה-20 היה הרב יוסף רוזין, שחי בעיר דַאוּגַּבְפִּילְס (לשעבר: דווינסק) שבלטביה. אגדות אודות גאונותו רווחו כבר בחייו בקרב יהודי מזרח אירופה, וספריו הייחודיים נלמדים עד ימינו. הרב רוזין הציע הצעה מפתיעה, לפיה מסתדרים שני המספרים, ארבע מאות ושלושים מצד אחד, ומאתיים ועשר מצד שני.

לדברי הרב רוזין, אם נחשב כל דור לעצמו ולא נקזז את השנים שהבן חי לצד האב, נגיע למספר מדויק של 430 שנה! החישוב הפרטני מייגע מעט, ולכן נביא רק דוגמה למהלך: אם עמרם חי 137 שנים ומשה חי 80 שנה עד יציאת מצרים, נחשב את השנים הללו כ-217 שנים; זאת למרות שעובדתית, משה חי לצד אביו שנים רבות. באמצעות חישוב מקורי זה של הדורות מהירידה למצרים עד היציאה ממנה, נגיע למספר 430 בדיוק.

אך מדוע לחשב כך את השנים?
הלוא כאמור, אדם לא נולד בשנה שאביו מת, ואם משה נולד כאשר אביו היה, לדוגמה, בן עשרים, הרי שמשך הזמן שחלף מלידת עמרם עד יציאת מצרים היה 100 שנה בלבד. מה ההיגיון למנות את השנים של כל דור ודור בפני עצמן, כאשר בעצם מדובר באותן השנים?

אם נעמיק בהצעה זו נגלה שחבוי בה מבט ייחודי על ההיסטוריה.
ניתן לראות את ההיסטוריה כרצף של שנים ואירועים. במבט זה בני האדם אינם ניצבים במרכז, אלא הזמן, הכרונולוגיה. זה המבט דרכו אנו רואים את ההיסטוריה.
אך ישנו מבט אחר, שבו הסיפור הוא סיפורם של בני האדם. כל אדם חי בעולם טווח מסוים של זמן, וחווה במשך הזמן הזה חוויות ייחודיות ואישיות. לא נכון לחשב את השנים של כמה בני אדם ביחד, שכן כל אחד מהם הוא עולם מלא, ייחודי ומקורי, שראוי להיספר בפני עצמו.

לפי מבט זה, אב ובן שחיים זה לצד זה, ראויים להיספר כשתי תקופות שנים – חייו של האב בפני עצמם וחייו של הבן בפני עצמם. מפני שכל אדם חי חיים שהזולת אינו חי אותם. לכל אדם יש את האתגרים שלו, את ההישגים, התובנות, החוויות, הקשיים וההצלחות – שלו.

עלינו לזכור ולא לשכוח, שהחיים של כל אחד מאיתנו אינם ניתנים לתחליף. מה שאנו לא נעשה – איש לא יעשה במקומנו. אתגר שעמדנו בו – לא יהיה אדם אחר שיכול לעמוד בו. הכישלונות הם שלנו וגם ההצלחות הם שלנו. אם נייקר כך את החיים, אם נעמיק להבין את עוצמת הייחודיות של חיינו, זה יעניק לנו כוח ומוטיבציה להצליח בכל אתגר!