פרשת וארא תשפ"ו
הרב שמואל רבינוביץ – רב הכותל המערבי והמקומות הקדושים
פרשת וארא פותחת בהבטחה אלוקית למשה רבינו. משה, מנהיג העם, שרוי בדאגה עמוקה נוכח מצבו הקשה של עם ישראל, הנאנק תחת שיעבוד אכזרי במצרים. הקב״ה מרגיע אותו: כל מה שראית עד כה אינו אלא הכנה למה שיבוא. זוהי ירידה לצורך עלייה. מעתה ואילך תראה את אשר אעשה לפרעה ולעמו עד שעם ישראל יצא ממצרים ביד חזקה ובזרוע נטויה, לעיני כל העולם.
כך מתחיל רצף דרמטי של ניסים ואירועים על-טבעיים המטלטלים את המעצמה החזקה ביותר באותה תקופה, עד להכנעתה המוחלטת ולשחרורו של עם שהיה משועבד כ־210 שנה. עם ישראל יוצא לחירות ולבניית עתידו – עתיד שהוכן לו, כבר מששת ימי בראשית.
ובתוך כל המהפכה ההיסטורית הזו, דווקא כאשר הקב״ה מגלה לעמו לראשונה את כוחו – במכת דם – אנו נתקלים בהוראה מפתיעה. כך נאמר בתורה:
"וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה אֱמֹר אֶל אַהֲרֹן קַח מַטְּךָ וּנְטֵה יָדְךָ עַל מֵימֵי מִצְרַיִם עַל נַהֲרֹתָם עַל יְאֹרֵיהֶם וְעַל אַגְמֵיהֶם וְעַל כָּל מִקְוֵה מֵימֵיהֶם וְיִהְיוּ דָם וְהָיָה דָם בְּכָל אֶרֶץ מִצְרַיִם וּבָעֵצִים וּבָאֲבָנִים"
(שמות ז, יט)
לשון דומה מופיעה גם במכה השנייה – מכת צפרדע:
"וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה אֱמֹר אֶל אַהֲרֹן נְטֵה אֶת יָדְךָ בְּמַטֶּךָ עַל הַנְּהָרֹת עַל הַיְאֹרִים וְעַל הָאֲגַמִּים וְהַעַל אֶת הַצְפַרְדְּעִים עַל אֶרֶץ מִצְרָיִם"
(שמות ח, א)
הקב״ה מדבר אל משה, אך בפועל מצווה עליו לומר לאהרן לבצע את המעשה. אהרן הוא זה שמטה את ידו על המים והופך אותם לדם, והוא שגורם לצפרדעים לעלות מן היאור, ובהמשך גם לכינים לעלות מן העפר.
הדבר מעורר תמיהה: האם אין זה ראוי שמשה עצמו – המנהיג הגדול – יבצע את המכות הראשונות? מדוע דווקא כאן הוא נדרש לפנות לאחיו? ומדוע במכות הבאות משה כן פועל בעצמו?
על כך עונה המדרש:
"מפני מה מכת דם וצפרדע וכינים על ידי אהרן, אמר רבי תנחום, אמר לו הקדוש ברוך הוא למשה, המים ששמרוך בשעה שהושלכת ליאור, ועפר שהגין עליך בשעה שהרגת את המצרי, אינו דין שילקו על ידיך. זהו שאומרים אנשים 'בור ששתית ממנו מים אל תזרוק לתוכו אבן"
(שמות רבה ט, י)
לקורא מן השורה הדבר כמעט בלתי נתפס. המצרים התעללו בבני ישראל במשך מאות שנים באכזריות שאין לה אח ורע. כעת הגיע רגע נתינת הדין – וזה מה שחשוב? מי יכה על היאור ומי יכה על העפר? הקב״ה מכה את מצרים במכות אדירות, והדיוק הזה הוא שעומד במרכז?
התשובה לכך נוגעת בלב-ליבה של התפיסה היהודית: הכרת הטוב. תפיסה זו מלמדת ששום דבר אינו מובן מאליו, ושאין לאדם בעלות מוחלטת על דבר. כל רגע בחיים הוא סיבה להודיה.
ועל כך אמרו חכמינו:
"כל הכופר בטובתו של חבירו – סופו שיכפור בטובתו של מקום"
(מדרש תנחומא, שמות ה)
ההרגל להכיר טובה הוא מה שהופך אותנו לאנושיים. הסירוב להודות, הפחד מלהרגיש חייב – הם שמרחיקים את האדם בתחילה מהקשר עם סביבתו, ובהמשך, מהקשר עם הבורא, קשר המבוסס כולו על ההכרה שהכול ממנו.
רגש זה עדין כל כך, עד שיש לחדד אותו אפילו כלפי דומם. המים שבהם ניצלת, העפר שהגן עליך – אם תכה בהם, משהו ברגש הפנימי יישחק. מכאן מתחיל שינוי תפיסתי מסוכן: "הם עשו את שלהם, עכשיו יש לי משימה". האדם חייב לאמן את עצמו בטוב, להיות טוב, להכיר טובה. כל סדק קטן בהכרה זו עלול להתרחב עד לאדישות ואף לרוע כלפי מי שהטיב עימך.
בעולם המודרני נפוצה התחושה ש"הכול מגיע לי". להודות לאחר? להכיר טובה? מדוע שארגיש חייב למישהו? אך רגש זה מסוכן. הוא יוצר ניכור, בדידות ואינדיבידואליזם קיצוני: הנהג, הקופאית, הדיילת, ואפילו בני המשפחה – כולם "רק עושים את עבודתם", ואין ביני לבינם כלום.
המסר שעמו פתח הקב״ה את סדר עשר המכות הוא יסוד לעולם מתוקן יותר. הכול מתחיל כאן: אם תתרגל להכיר טובה – אתה עצמך תהיה טוב יותר. תדע להיטיב, אחרים ירצו לעזור, וייווצר מעגל של חסד והטבה. ובסופו של דבר – תכיר טובה גם לעצמך.
כמה טוב להיות טוב.
