"וידבר ה' אל משה ואל אהרון, ויצוום אל בני ישראל ואל פרעה מלך מצרים, להוציא את בני ישראל מארץ מצרים."
(שמות ו, יג)
החספוס הלשוני שבפסוק זה ניכר בקלות. המשמעות הפשוטה היא שא-לוהים ציווה את משה ואת אהרן לפנות לבני ישראל ולפרעה יחדיו כדי שיוציאו ? כולם: פרעה ובני ישראל ? את בני ישראל ממצרים. זהו כמובן פירוש בלתי אפשרי. אכן, הפרשנים נטו לבאר את הפסוק באופנים שונים ולבאר את השליחות אל בני ישראל כשליחות נפרדת מהשליחות אל פרעה.
בתלמוד הירושלמי דרשו פסוק זה באופן מפתיע:
"ויצוום אל בני ישראל – על מה ציוום? על פרשת שילוח עבדים."
(תלמוד ירושלמי, מסכת ראש השנה פרק ג)
אכן, אומר הדרשן: הציווי אל בני ישראל לא היה שונה מהציווי אל פרעה. משה פנה אל פרעה כשבפיו הוראה לשלח את בני ישראל ולשחרר אותם מן העבדות; ומשה פנה גם אל בני ישראל כשבפיו הוראה דומה ? לשחרר בעתיד את העבדים בהגיע הזמן שנקבע בתורה, בשנת היובל.
מדוע חשוב לצוות את בני ישראל על מצוות שילוח העבדים כבר עתה, עוד לפני שהם השתחררו בעצמם מן העבדות? התשובה לכך ברורה: כדי שאדם יחמול על הזולת, עליו לעמוד במצב דומה ולחוות בעצמו את המצוקה. רק אז מסוגל האדם להזדהות באופן מלא עם מצוקת הזולת, ולפעול בהתאם.
עם ישראל עדיין לא יצא ממצרים. למעשה, הם עדיין תחת עולה של המערכת השלטונית האדירה של מצרים העתיקה. כבר עכשיו, דואג א-לוהים לסמן את המגמה אליה חותרת הדרך הארוכה שעתיד העם לעשות. המחשבות על עצמאות ועל חופש, על עמידה לאומית גאה וחזקה ? אסור להן שתהיינה מנותקות מן החזון המוסרי המודרך על פי מצוות התורה.
יציאת מצרים, עליה נקרא בהמשך הספר, לא נועדה רק כדי לשחרר את העם האומלל. היא נועדה עבור מטרה עליונה יותר ? להעמיד אומה עצמאית שתהווה מופת מוסרי-רוחני לאנושות כולה. לא ביום אחד ולא ביומיים תושג מטרה זו. מדובר במסלול ארוך שעדיין לא הסתיים. העם היהודי, הן בהיותו על אדמתו כעם בעל מדינה עצמאית, והן בהיותו מפוזר בתפוצות תחת שלטונות זרים ? הוא עם הנושא בשורה לאנושות, בשורה של גאולה.
את הבשורה הזו חשוב היה להתחיל עוד לפני שהחל תהליך השחרור של העם עצמו. כאשר בני ישראל עדיין היו עבדים במצרים, עליהם לדעת שבעתיד הם לא יוכלו להשתעבד באחיהם שיעבוד טוטלי. הם לא יעשו את מה שהמצרים עשו להם עצמם.
מסופר על הרב אליהו חיים מייזל, רבה של העיר לודז' בפולין במאה ה-19, שסובב בימי החורף הקרים בין בתי עשירי העיר, בכדי להתרים אותם עבור עצי הסקה לעניי העיר. מנהגו היה שלא להיכנס אל תוך הבתים, אלא לעמוד בפתח הבית ושם לשוחח עם בעל-הבית על אחיו העניים הזקוקים לעצי הסקה. כששאלוהו לפשר הדבר הסביר כי "כידוע, השבע מתקשה לחוש את סבלו של הרעב. כדי שיחושו העשירים את הקור ממנו סובלים העניים, עלי להוציאם אל פתח הבית, שיחושו את הקור הצורב ויפתחו את ליבם לסייע לאחיהם העניים".
כך, ניתן לומר, נצטוו בני ישראל על שחרור העבדים עוד קודם שהם עצמם שוחררו מן העבדות. זאת כדי שיפנימו את הסבל של העבד מתוך החוויה האישית שלהם.
החזון המוסרי הזה שהעם נתבע לממש, עודנו מוטל על כתפינו. הזיכרון הלאומי של העבדות במצרים שמלווה את העם היהודי עד היום, הוא זיכרון תובעני, זיכרון הנושא עימו דרישה מוסרית: שלח את עמי!
