חכמת החכמים – פרשת ויקהל – פקודי

ויקהל -פקודי תשפ"ו

הרב שמואל רבינוביץ – רב הכותל המערבי והמקומות הקדושים

אריכות רבה מקדישה תורת ישראל לתיאור בנין המשכן וכליו, דינים אלו מתפרסים על פני חמש פרשיות, מתרומה עד פרשת פקודי המסיימת את חומש שמות. בכל הפרשיות העוסקות בבנין המשכן וכליו, ובפרט בפרשת ויקהל, יש צמד מילים החוזר על עצמו – 'חכם לב', 'חכמת לב', נדמה שלמלאכה כה חשובה נצרכת חכמה מיוחדת אשר זוכים בה יחידי סגולה. אך בשונה מהניסוח אותו אנחנו מצפים לקרוא 'חכמת המוח', התורה מדגישה שהחכמה הנצרכת לכך היא 'חכמת הלב'. מהי היא אותה חכמה הנמצאת בלב וכיצד רוכשים אותה?

מקור הדברים הוא בפסוק:

"וּבְלֵב כָּל חֲכַם לֵב נָתַתִּי חָכְמָה וְעָשׂוּ אֵת כָּל אֲשֶׁר צִוִּיתִךָ"
(שמות לא ו)

ועל כך דרשו חכמי ישראל:

'מכאן שאין הקדוש ברוך הוא נותן חכמה אלא למי שיש בו חכמה'
(ברכות נה ע"א)

בנוהג העולם, שכסף נדבק בכסף, יופי משתדך עם יופי, ומשרות ניתנות לבעלי הקשרים הנכונים… אך החכמה שהיא דבר פנימי, נקנית בעמל וביזע. אך הנה זה פלא, חז"ל מגלים לנו, שגם החכמה משתייכת לאותה מערכת, וכדי לקבל חכמה צריך להיות חכם, כיצד יתכן הדבר? ובדרך מליצה כבר אמרו, שלטיפש לא יהיה מה לעשות עם החכמה שיתנו לו.

כדי להבין את הרעיון החדשני הזה עלינו לעיין בדברי המדרש המובא בפירוש הריב"א על התורה:

"שאלה מטרוניתא את ר' יוסי מה הוא 'ובלב כל חכם לב', וכי יהיב חכמתא לחכימין? לטפשין היה לו לכתוב, אמר לה אם יבואו לך שני בני אדם, עשיר ועני לאי זה אתה מלוה, אמרה לו לעשיר, אמר לה כך הקב"ה, כדכתיב (משלי ט, ט) 'תן לחכם ויחכם עוד', אבל הטפשין אם הוא נותן להם חכמה הולכין ויושבין במבואות המטונפין"

תפיסה יחודית זו בכללים לחלוקת החכמה, מחייבים לתת את הדעת מהי אותה חכמה ראשונית שמחמתה ניתנת חכמה נוספת? בנוסף יש להבין כיצד אם כן ניתנה החכמה הראשונה? הלא המקבל עדיין לא היה חכם.

צוהר להבנת הדברים ניתן להבין מתוך דבריו של רבי שמשון רפאל הירש: הדגש של הפסוק הוא על 'חכם לב'. מונח זה אינו מוכר בעולם המודרני בו חכמה נמדדת בידע והשכלה ואילו חכמת הלב אינה מוערכת כראוי, וכמאמר החכם 'ככל שהעולם מתקדם כך הלב נסוג לאחור'. בתפיסה היהודית הבסיס הוא חכמת הלב שהיא הכלי המכיל את החכמה.

המייחד את חכמי הלב, היא שאיפתם העזה הפנימית לחכמה. אם יש להם את הרצון, החוכמה בוא תבוא. הרצון שלנו אינו צריך להיות הבנה שכלית בלבד, אלא דבר שפועם בליבנו. מי שליבו אדיש אינו פועל, מי שמסתפק בידוע לו אינו מתקדם. התנועה הפנימית והשאיפה לצמוח, היא זו שמקדמת את האדם ומרחיבה את חכמתו ואישיותו.

אין זה הצימאון להשכלה אשר הוא חיצוני לאישיותו של אדם ואינו משפיע על מהותו, איש זה הינו הפתי של אתמול כדברי רש"ר הירש, והעולם השטחי אכן נופל לרגליו של בעל הידע ומתפעל מהשכלתו בלי להבין שליבו ריק וחסר מהות, החכם האמיתי הוא מי שבליבו פנימה שואף אל הגדולה ונע תמידית אל המטרה הנכונה.

מצוי הדבר שבשלב מסוים בחייו מסתפק האדם במה שלימדוהו רבותיו, ועוסק רק בהעשרת הידע, אך החכם האמיתי, שחכמתו בליבו, לעולם אינו פוסק מלרצות להחכים עוד, שכן תוספת החכמה גוררת אחריה חכמה נוספת, כפי שמסביר גאון המחשבה הרב יצחק הוטנר בלשונו הזהב:

"אם באנו למצוא בעולם הגופים יחס דומה בין החכם הגדול לקטן ממנו, עלינו לפסוח על יחס העשיר לעני ולקבוע את היחס בין גופו של מבוגר לשל ילד, ההבדל אינו בזה שהגוף המבוגר בידו לעכל יותר, אלא בזה שההכרח שלו גדול יותר, הגוף המבוגר לא יתקיים על סאת המזונות של הילד. ודוגמת זה, כל טיפה של חכמה הנכנסת בנפשו של חכם הרי היא מחדשת בנפשו את ההבדל בין ילדות לבגרות, עד אשר ביחד עם הגדלת החכמה תוגדל גם כן מידת הכרח-החכמה".
(פחד יצחק שבועות מאמר ד)

חכמת הלב היא כלי מופלא, הכח המניע לפתח ללא הפסק את הגדלות הפנימית. בדור בו נפתחו שערי החכמה, ורבו האנשים המשכילים והידענים, יש חשיבות לעודד גם את חכמת הלב ולא לחדול מלהחכים ולהתפתח בנושאים החשובים לנו באמת להעמקת השורשים והקשר לבורא עולם. תן לחכם ויחכם עוד.