פרשת ויקהל פקודי – תשע"ח
הרב שמואל רבינוביץ – רב הכותל המערבי והמקומות הקדושים
פרשיות השבוע 'ויקהל-פקודי', הנקראות ברוב השנים בשבת אחת, מתארות במפורט את מלאכת הקמת ה'משכן' ? המקדש הזמני שליווה את בני ישראל כ-500 שנים, עד להקמת המקדש במקומו הקבוע בירושלים. מלאכה זו מפורטת כבר בפרשיות אותן קראנו לפני שבועות ספורים 'תרומה' ו'תצווה', שם פורטו ההוראות לבניית המשכן: אלו חומרים נדרשים לשם כך, מה תהיינה המידות המדויקות של המשכן והכלים המוצבים בתוכו, כיצד ייראו בגדי הכוהנים המשרתים במשכן ועוד. למעשה, השבוע אנו חוזרים שוב על אותן הוראות מפורטות, לא כתיאור ההוראות אלא כתיאור הביצוע המעשי, ושוב אנו קוראים מאלו חומרים נעשו המשכן וכליו, מה היו המידות המדויקות שלהם, כיצד נראו בגדי הכוהנים ועוד פרטים רבים הסובבים כולם סביב ביצוע ההוראות המדויקות.
דווקא משום כך, מעניין לתור ולבחון אחר שינויים עדינים בין תיאור ההוראות לתיאור הביצוע של אותן הוראות. לעיתים אנו עשויים לגלות שינויים מעשיים, ולפעמים השינוי הוא ספרותי בלבד, כאשר כינוי מסוים מוחלף בכינוי אחר. כך לדוגמא אנו מגלים הבדל בתיאור היריעות המכסות את המשכן (למשכן, שלא היה מבנה קבוע אלא כזה שמתפרק ונבנה שוב, לא היה גג קבוע אלא יריעות שכיסו אותו והוסרו בשעה שהמשכן היה מפורק).
בפרשת תרומה, כאשר נאמרו ההוראות כיצד לחבר את היריעות, נכתב ביטוי ייחודי המביע יחס מעניין ליריעות אלו,
"וחיברת את היריעות אישה אל אחותה"
(שמות כו, ו).
ארבע פעמים נשנה ביטוי זה "אישה אל אחותה". הסגנון המאניש, המשתמש במטאפורה של יחסים עמוקים בין אחיות, הוא נדיר במקרא. יש בסגנון השירי הזה כדי לבטא חגיגיות, נשגבות כלשהי.
היריעות הדוממות מקבלות חיות ומשמעות שונה.
היריעות הדוממות מקבלות חיות ומשמעות שונה.
אך כאשר אנו מגיעים לפרשת השבוע, אנו קוראים על הביצוע של אותן ההוראות, ומגלים שהסגנון המרומם הזה נעלם:
"ויחבר את היריעות אחת אל אחת"
(שם לו, יג).
ארבע פעמים "אחת אל אחת" במקום "אישה אל אחותה". השירה הופכת לתיאור טכני; האחיות האנושיות חוזרות להיות יריעות בלבד.
האם זהו שינוי מקרי?
לפעמים אפשר לומר שהמקרא מדבר אלינו בשפה מגוונת המשלבת כינויים שונים לאותו דבר, אך כאן זה בלתי אפשרי.
החזרה המוקפדת על אותו ביטוי בהוראות הביצוע "אישה אל אחותה" ובביצוע המעשי "אחת אל אחת" בא לומר משהו לנו.
טמון כאן מסר כלשהו שעלינו לחשוף אותו.
האם זהו שינוי מקרי?
לפעמים אפשר לומר שהמקרא מדבר אלינו בשפה מגוונת המשלבת כינויים שונים לאותו דבר, אך כאן זה בלתי אפשרי.
החזרה המוקפדת על אותו ביטוי בהוראות הביצוע "אישה אל אחותה" ובביצוע המעשי "אחת אל אחת" בא לומר משהו לנו.
טמון כאן מסר כלשהו שעלינו לחשוף אותו.
למעשה, כולנו מכירים את התופעה הזו מחיינו האישיים. כאשר אנו מתכננים משהו, אנו רואים אותו כמושלם. אם ניקח דוגמא שכל אחד ואחת מכירים, כאשר זוג עומד מתחת לחופה, הוא מביט אל העתיד ורואה חיים מאושרים, אהבה שאין לה גבולות. בפועל, החיים מורכבים יותר. גם זוג שמשקיע בזוגיות וחי חיים מאושרים, נתקל בעובדה שהשיגרה איננה כה ורודה. ישנם קשיים, לפעמים חיצוניים ולפעמים בתוך המערכת הזוגית; יש עליות ומורדות. דרושה השקעה מתמדת כדי שלא לאבד את היופי שבחיים הזוגיים.
האם החתן והכלה שהביטו אל העתיד המושלם, היו פתיים? שאלה דומה תישאל גם להיפך: האם השיגרה המשעממת היא כישלון? התשובה שלילית לשתי השאלות. אכן, ישנו מבט של חזון וישנו מבט של ביצוע. בחזון העתיד נראה מושלם, וכך ראוי שייראה. למעשה, אחד הדברים שמעניקים לנו כוח הוא הזיכרון של החזון היפה שעליו חלמנו כשהיינו צעירים ותמימים… מאידך, השיגרה איננה כישלון. כך הם החיים, ויש יופי מיוחד כאשר בתוך השיגרה והריצה בין קריירה ועבודה לגידול ילדים, מוצאים רגע של אהבה טהורה, רגע שחולף מייד, אך מותיר בנו חותם נפלא.
הפער בין תיאור יריעות המשכן בשלב החזון: "אישה אל אחותה", ובין תיאור היריעות בשלב הביצוע: "אחת אל אחת" בא ללמד אותנו, שגם במסע הרוחני שלנו אנו עתידים להיתקל בפער כזה. אדם יכול להחליט החלטה טובה, ובשעת ההחלטה הכל נראה כל כך מקסים ויפה. אך בשעת הביצוע צצים קשיים, כשהקושי העיקרי הוא השיגרה.
יכול אדם להחליט לשמור שבת, והתיאור על סעודת השבת הנפלאה, תפילות השבת המרוממות והמנוחה המוחלטת, נראים לו מדהימים ומרגשים. בפועל, סעודת השבת יכולה לאכזב, התפילות עשויות להיות בלתי-מובנות והמנוחה עלולה להיות מופרעת שוב ושוב. זהו פער טבעי שיש להתכונן אליו. אך מה שחשוב, הוא לזכור שאת הטעם המיוחד בחיים אנו שואבים מאותם רגעים קצרים שבהם החזון מציץ מתוך השיגרה. רגעים אלו מעניקים לנו כוח ומשמעות ומזכירים לנו את היופי שאנו מתקשים להבחין בו בדרך כלל. היופי הזה קיים, לא טעינו כשחשבנו שהחיים יהיו מקסימים כל כך. עלינו רק לזכור את החזון ולחפש אותו בתוך המעשים שלנו.
