פרשת ויקהל פקודי – תשע”ז
הרב שמואל רבינוביץ – רב הכותל המערבי והמקומות הקדושים
לאחר שקראנו בשבועות האחרונים את הפרשיות בהן שורטטה התכנית לבניית ה’משכן’ ? הוא המקדש הזמני שליווה את עם ישראל בארבעים שנות נדודיו במדבר – והכלים המוצבים בתוכו, בפרשת השבוע ‘ויקהל’ אנו קוראים את התיאור כיצד נאספו הכסף והחומרים הדרושים לשם בניית המשכן, ואת תהליך בנייתו.
הפרשה נפתחת בתיאור רוח הנדיבות ששררה בעם. והנה רק משה מבקש מנדיבי הלב שבעם להרים את תרומתם, ומיד, העם כולו, גברים ונשים, התנדבו להביא מרכושם כלי זהב, עורות, אריגים ואת כל הדרוש לצורך בניית המשכן. תרומתן של הנשים זכתה לציון מיוחד בתורה, כאשר מלבד תרומתן הכספית, הן התנדבו גם לעשות בעצמן את מלאכת המשכן: הן טוו את הצמר וארגו את האריגים היוקרתיים, מלאכה שהייתה מורכבת ביותר. בשל כך הן כונו: “חכמות לב”. נשים נוספות ש”נשא ליבן אותן בחכמה” היו ממונות על מלאכת טווית צמר העיזים, שהייתה מורכבת אף יותר מטווית שאר האריגים.
המושג “חכמת לב” חוזר על עצמו בפרשת השבוע פעמים רבות, והוא מעורר קושי: מדוע חכמתם של האמנים המוכשרים מתייחסת אל הלב? בדרך כלל אנו רגילים לייחס את החכמה אל המוח ואילו הלב מסמל את מקום הרגשות, ואילו בתיאור בניית המשכן אנו פוגשים שוב ושוב את החכמה כשהיא מיוחסת אל הלב.
הפיתרון לשאלה זו טמון בהבנת הדרך שבה נבחרו האדריכלים האחראים על בניית המשכן. כך סיפר משה לעם על בחירה זו:
“ויאמר משה אל בני ישראל: ראו, קרא ה’ בשם בצלאל… וימלא אותו רוח אלוהים בחכמה, בתבונה ובדעת… הוא ואהליאב.”(שמות לה, ל-לד)
אל בצלאל ואהליאב הצטרפו אנשים נוספים שסייעו בבניית המשכן וכליו:
“…וכל איש חכם לב אשר נתן ה’ חכמה ותבונה… לדעת לעשות את כל מלאכת עבודת הקודש.”(שם לו, א)
מפסוקים אלו נראה כי “חכמת לב” היא תכונה הקודמת לחכמה, היא פוטנציאל שבא לידי מימוש כאשר אלוהים מעניק לאדם חכמה, תבונה ודעת.
אך מהי אותה “חכמת לב” הנדרשת לצורך קבלת חכמה ותבונה מאלוהים? זוהי חכמה הבאה מלבו של אדם, חכמה שנובעת מהרצון להרגיש את הזולת, לעשות עבורו, להיטיב לו. חכמה כזו נצרכת לבניית ה’משכן’, משכנו של אלוהים, שכן אלוהים אינו מתגלה בכישרון, אלא בלבו של האדם. אדם שאינו “חכם לב” בעצמו, גם אם יקבל חכמה והכשרה הנדסית מאלוהים – לא יהיו לו את הכישורים הנדרשים לבניית המשכן, שכן לצורך בניית המשכן לא די בכישרון, אלא יש צורך ברצון עז הנובע מן הלב.
משמעות הבחירה בבצלאל ואהליאב, היא שאלוהים זיקק וזיכך עוד יותר את ליבם הרגיש של אותם “חכמי לב”. הוא בחר בהם והעניק להם סיוע רוחני, הוסיף להם חכמה, וייעד אותם לבניית ביתו. מעלת הנשים שטוו את האריגים הייתה גבוהה אף יותר. הן לא נצרכו לבחירה זו, הן היו מוכשרות לכך מטבען. חוכמתן הגיעה היישר ממעמקי הלב. עבודתן הביאה את העומק הרגשי ואת עולמן העשיר לידי ביטוי ובחירתן הייתה מובנת מאליה.
לא אלוהים הוא המעניק את חכמת הלב. היא נובעת מעבודתו של האדם. תפקידנו הוא לרומם את לבנו, להעשיר את עולמנו הרגשי, לעשות את החכמה שבה נתברכנו ל”חכמת לב”, חכמה וכישרון שמטרתם להעמיק ולהבין כיצד ניתן להיטיב עם הזולת, ולהפוך את ביתינו ל’משכן’ – מקום שמקרין אור על הסביבה. גם אם לא נצליח לגמרי בעבודה זו, אנו יכולים לצפות לסיוע אלוהי, שכן מי שהוא “חכם לב” אלוהים מסייע בעדו ומעניק לו חכמה ותבונה.
חכמי התלמוד ביטאו עיקרון זה באומרם:
“הבא להיטהר מסייעים בידו.”(מסכת שבת דף קד)
