פרשת ויקהל פקודי – תשפ"א
הגאון הרב שמואל רבינוביץ – רב הכותל המערבי והמקומות הקדושים
לאחר שקראנו בפרשיות 'תרומה' ו'תצווה' את ההוראות המפורטות כיצד לבנות את המשכן – המקדש הזמני, את הכלים שבתוכו ואת בגדי הכהונה; הגענו לפרשיות 'ויקהל-פקודי' המפרטות את ביצוע ההוראות. קריאה של שתי פרשיות אלו מציפה משפט שחוזר שוב ושוב בתיאור הביצוע: "כאשר ציווה ה' את משה". תשע עשרה פעמים חוזר המשפט הזה, בכל שלב בביצוע אנו לומדים כי הדברים נעשו בדיוק כפי שא-לוקים ציווה את משה.
האם לא יכולנו להבין זאת בפעם אחת? האם חובה "להשתיל" את המשפט הזה בכל אחד מפרטי הביצוע? ברור כי המקרא מבקש להסב את תשומת ליבנו, אנו הקוראים, לכך שהמשכן וכליו נעשו במדויק על פי ההוראות.
כאשר אנו מתבוננים בכך, נראה שההיצמדות להוראות אינה טבעית כלל. למלאכת המשכן נבחרו אומנים דגולים, בראשם בצלאל בן אורי משבט יהודה
"וימלא אותו רוח א-לקים בחוכמה, בתבונה, ובדעת ובכל מלאכה, ולחשוב מחשבות לעשות בזהב ובכסף ובנחושת… בכל מלאכת מחשבת."
(שמות לה, לא-לג).
האם האומנות אינה נצרכת קודם-כול לחופש נטול מעצורים?
האמת היא, שכאשר אנו מעמיקים בדברי חז"ל אנו מתפלאים עוד יותר. חז"ל מלמדים אותנו שהמשכן איננו צורך של א-לוקים אלא של בני האדם. מי שדרש את בניית המשכן היו בני ישראל.
אם כן, מי יוכל למלא את הצורך הרוחני יותר מהזקוקים לו?
אך הגיוני שבני ישראל ישקיעו ויבנו יצירה מושלמת לפי נטיות ליבם. אבל לא כך אירע. הם עשו את המשכן "כאשר ציווה ה' את משה"!
רבי יהודה הלוי (1075 – 1141) שהיה אחד מגדולי המשוררים בתור הזהב של יהדות ספרד, כתב ספר שהפך לאחד מספרי היסוד של המחשבה היהודית: 'ספר הכוזרי'.
בספר זה הוא תוהה על הצורך בציוויים מפורטים על קיום המצוות. האם לא היה כדאי להנחות את האדם לנהוג לפי צו ליבו ולפי משיכותיו הרוחניות?
על כל הוא משיב במשל לאדם שחדר לאוצר התרופות של רופא מפורסם, וכאשר ראה אנשים הממתינים לקבלת תרופה מהרופא, חילק לכל אחד מהתרופות בלי שתהיה לו ידיעה בטיב התרופות והתאמתן לכל אדם ומחלותיו – שוטה זה לא יועיל ואף יזיק לאלו שיטלו את התרופות לפי הנחיותיו.
כך רואה רבי יהודה הלוי את האדם המנסה ליצור את ערכיו בעצמו ולפעול לפי צרכיו, גם אם מדובר בצרכים רוחניים מוערכים. אדם מנסה להגיע לתיקון, לשלמות הנפש, אך בלי התגלות א-לוקית אינו יכול להושיע את עצמו. אידאולוגיות ותאוריות צומחות ונובלות בזו אחר זו – כי אין בכוח התבונה האנושית למצוא מזור לצרכיו הרוחניים של האדם!
תיקון הנפש האנושית יכול להיות רק כאשר האדם מקבל על עצמו ערכים מחוצה לו.
האומנות המדויקת ביותר, היעילה ביותר, היא זו שפועלת לפי ההנחיות "אשר ציווה ה' את משה".
גם משה רבינו, הנביא הגדול, איננו המקור להדרכה הרוחנית שאליה האדם שואף. רק א-לוקים, בורא העולם, מכיר את נבכי הנפש ואת סודות הקיום ויוצר את ה"תרופה" הנכונה עבור האדם. רק בורא האדם יודע מה נחוץ לאדם כדי לגאול את נפשו ולהתעלות לחיים איכותיים, רוחניים ומוסריים.
היהדות דוגלת בהליכה לאור התורה והוראותיה – "כאשר ציווה ה' את משה".
איננו מנסים לייצר את התרופות בעצמנו. אנו מכירים את הרופא הגדול ופועלים לפי הנחיותיו. כך נוכל לחיות חיי מופת רוחניים ואנושיים, לאור התורה ומצוותיה.
