פרשת ויקהל – תשפ"ה
הרב שמואל רבינוביץ רב הכותל המערבי והמקומות הקדושים
פרשת "ויקהל" שנקרא בשבת הקרובה עוסקת בנדיבות הלב. משה רבינו אוסף את "כל עדת בני ישראל" ומצווה אותם על נדבת המשכן.
בדבריו הוא מפרט את החומרים הנצרכים למשכן ולכלי הקודש. אין הוא מבדיל בין זהב לצמר, בין עורות לאבנים יקרות, בין מתכות יקרות כמו כסף ונחושת לבין שמן זית. הוא מבקש שכל אחד יביא את מה שהוא יכול, העיקר שיהיה מהלב.
אלוקים שברצונו מוריד מן מהשמיים ומוציא מים מסלע במדבר הצחיח, אינו זקוק לשום דבר. באותה מידה הוא כמובן יכול להביא זהב כסף ונחושת וכל סוגי הבדים והעורות שאותם ביקש מבני ישראל במדבר. כל בקשתו מעמו הוא: נדיבות הלב.
וכך אומר משה רבינו:
"קְחוּ מֵאִתְּכֶם תְּרוּמָה לַה' כֹּל נְדִיב לִבּוֹ יביאה אֵת תְּרוּמַת ה'"
(שמות לה, ה)
"קחו מאיתכם" – אל תתנו לי כלום, כי יש לי הכול, אני רק מבקש שתיקחו מאיתכם, מהלב שלכם. אם הלב לא עולה על גדותיו באהבה ונדיבות; אם התרומה מוגשת באילוץ, תשאירו אותה בבקשה אצלכם. אין לי צורך בה.
פרשה זו שנאמרה, באופן די נדיר, לפני כל העם, אנשים נשים וטף, באה ללמדנו. אין מי שבחייו אינו נותן. העולם מבוסס על נתינה וקבלה. אבל ההבדל בין הנתינה המאולצת לבין נתינת הלב הוא כה קוטבי עד שבו תלוי הנתינה.
גם חיי זוגיות מבוססים על נתינה וקבלה. חיי איש ואשתו הם בעצם המשכן הפרטי של כל אדם. לא סתם מעשה הנישואין, ביהדות, מתרחש כשהחתן 'מקדש' את אשתו בלשון "הרי את מקודשת לי". כשאדם חי עם אשתו חיי כבוד, אהבה והערכה – יש בביתם השראת השכינה והוא הופך להיות משכן – בית מקדש. וכמו בבית המקדש, התנאי להשראת השכינה הוא שהנתינה ההדדית תהיה מהלב.
כשאיש ואישה זוכים שהמקדש הפרטי שלהם בנוי על יסודות של נתינה הדדית מעומק לב אוהב, החיים שלהם מלאי נועם. אבל כשהמטלות מתבצעות, חלילה, מתוך אילוץ, ניכור וקוצר רוח, הבית הופך להיות קן של שנאה ועוינות.
בתלמוד מובאת אמרתו הנוקבת של התנא רבי עקיבא:
" איש ואשה זכו- שכינה ביניהן. לא זכו- אש אוכלתן".
(סוטה י"ז ע"ב)
כמו בתרומת המשכן, כל אחד הביא את שנדבו לבו; הגברים את שלהם והנשים את שלהן, ומתוך הרצון הטוב והנדיבות הלבבית נבנה המשכן, כך בחיים המשותפים של אחד ואחת. לא משנה מה מביא הוא ומה מביאה היא. נדיבות הלב מביאה לחיים של אהבה, פירגון, שלווה ומנוחה, וכדברי שלמה המלך החכם מכל אדם:
"טוֹב פַּת חֲרֵבָה וְשַׁלְוָה בָהּ מִבַּיִת מָלֵא זִבְחֵי רִיב"
(משלי יז א)
בית המקדש נחרב בעוון שנאת חינם, וכמוהו רוב, אם לא כל חורבנות הבתים הפרטיים המתרחשים עקב שנאה שנובעת מהיעדר נתינת הלב.
ולכן, דוד המלך, בספר התהלים כשמברך את חייו של הזוג הנשוי, בפרק בו הוא מדבר על חייו הנעימים של הגבר יגיע הכפיים אשר אשתו כגפן פוריה ובניו כשתילי זיתים סביב לשולחנו, הוא מסיים ואומר:
"יְבָרֶכְךָ ה' מִצִּיּוֹן וּרְאֵה בְּטוּב יְרוּשָׁלָ͏ִם"
(תהלים קכ"ח, ה)
כלומר: תתבונן בטוב של בית המקדש שנבנה בהרמוניה ומתוך נדיבות לב, וכך תבנה את המשכן הפרטי שלך, מתוך אהבה, וטוב לב שעולה על גדותיו.
