פרשת ויקהל תשע"ט

הנדבות לבניית המשכן הובאו בחפץ לב. התורמים והתורמות לא המתינו. "בבוקר בבוקר" הובאו החומרים וביומיים הובאו כל החומרים הנדרשים לבניית המשכן, ואף יותר מכך. משה הוצרך להעביר כרוז במחנה ישראל ולבקש מהנשים ומהגברים שלא להביא עוד חומרים שאינם נצרכים עבור בניית המשכן (שם לו, ג-ו).

אך היו כאלו שתופעה זו לא מצאה חן בעיניהם. חכמי המדרש מספרים, כי היו אלו דווקא האנשים החשובים בעם, האצולה המנהיגה ? נשיאי השבטים. הם לא רוו נחת מהחלטתו של משה לפנות אל העם כולו ולבקש ממנו תרומות עבור בניית המשכן. לדעתם של הנשיאים, ראוי היה שמשה יפנה תחילה אליהם, נשיאי השבטים, ויבקש מהם לבנות את המשכן. משה חשב אחרת. הוא סבר שהמשכן צריך להיבנות דווקא מרכושו של העם כולו, על כל מעמדותיו. אך הנשיאים לא אהבו זאת, והם ציפו לכישלון המהלך של משה. הם אמרו:

"יביאו העם מה שיביאו ומה שיחסרו נמלא אנחנו"
(במדבר רבה פרשה יב).

להערכתם של הנשיאים, העם לא יביא את כל החומרים הנדרשים, אם מחוסר יכולת ואם מחוסר רצון טוב. כשיסיים העם להביא, חשבו הנשיאים, יתברר למשה כי הוא שגה, היה עליו לפנות תחילה אלינו. באבירות של מנצחים הם חשבו להביא את תרומתם.

אך משה צדק ודווקא נשיאי השבטים הם אלו שטעו. העם התנדב בהמוניו והביא את כל החומרים הנדרשים עבור המשכן. הנשיאים נותרו מיותרים. בבושת פנים הם ביקשו לשאול מה עדיין חסר, אך התברר שלא חסר דבר. נדבתם של הנשיאים הייתה מיותרת.

הנשיאים לא וויתרו והמשיכו לבדוק האם נותר דבר שעדיין לא הובא. לבסוף הם מצאו:

"והנשיאים הביאו את אבני השוהם ואת אבני המילואים לאפוד ולחושן."
(שם לה, כז)

אבנים יקרות אלו היו מונחות על ליבו של הכוהן הגדול ועל כתפיו, כשעליהן חקוקים שמות שבטי ישראל. את העם כולו נושא הכוהן הגדול על ליבו ועל כתפיו, ואת היכולת לשאת את העם סיפקו נשיאי השבטים. הם הפנימו את המסר של משה; הם נתנו את האבנים.

יתרה מכך, כותב הפרשן בן המאה ה-13, רבינו בחיי בן אשר: מדוע הביאו הנשיאים דווקא את האבנים המונחות על לב הכוהן הגדול? "לפי שדרך הנשיא שמתגאה על העם, לכך הביאו הנשיאים אבנים שיהיו על לב אהרון – כדי שיתכפרו על גובה ליבם". הנשיאים הפיקו את הלקח והבינו שאל להם להתגאות על העם. המשכן ייבנה מנדבתו של העם כולו, והנשיאים יתכפרו בנדבתם המונחת על ליבו של הכוהן הגדול.