ויקהל פקודי – תש"פ
הרב שמואל רבינוביץ – רב הכותל המערבי והמקומות הקדושים
בפרשיות השבוע 'ויקהל-פקודי' נקרא על הקמת המשכן – המקדש הזמני שליווה את עם ישראל בנדודיו, עד להקמת המקדש הקבוע על הר הבית בירושלים.
המשכן וכמוהו המקדש, היוו את המרכז הרוחני של העם. דבר זה בא לידי ביטוי בכך שהעם חנה במדבר סביב המשכן, וכל ההכרעות המשפטיות וההלכתיות היו מתקבלות בבית הדין הסמוך למקדש בירושלים.
לאחר שנבנה המקדש בירושלים על ידי שלמה המלך, הוא הפך למקום היחיד שבו הותר להקריב קורבנות, ובעצם, למרכז הרוחני הלגיטימי היחיד שהיה לעם.
פרשה זו המתארת את הקמת המשכן נקראת "ויקהל", מלשון התקהלות והתאחדות.
ללמדנו כי מרכז רוחני שאיננו מושתת על אחדות, אין לו ערך, ואף אין לו זכות קיום, כפי שציינו חכמינו זכרם לברכה את אחת הסיבות שהביאה לחורבן המקדש:
'שנאת חינם'. בעקבות כך כתב הרב אברהם יצחק הכהן קוק, רבה הראשי של ארץ ישראל בתחילת המאה ה-20:
"אם נחרבנו, ונחרב העולם עימנו, על ידי שנאת חינם – נשוב להיבנות, והעולם עימנו ייבנה, על ידי אהבת חינם"
(אורות הקודש ג', עמ' שכד).
נראה כי דברים אלו נוגעים במיוחד למצב החריג שאליו נכנסה האנושות בשבועות האחרונים.
העולם כולו נכנס בתקופה האחרונה למצב חירום בעקבות התפשטותו של נגיף הקורונה. מיליוני בני אדם נמצאים בבידוד, מאות אלפים חולים ולצערינו אלפים מתו כתוצאה מהידבקות בנגיף.
זהו זמן קשה. שכולנו שולחים איחולי החלמה מהירה לכל החולים, ותנחומים למשפחות הנספים. ליבנו עימכם.
חשוב שננהג כולנו באחריות לפי ההוראות המחמירות של הרשויות, בכל מדינה לפי ההנחיות של אנשי הבריאות.
לאף אדם אין זכות-יתר (פריבילגיה) לנהוג בחוסר אחריות, מפני שהוא עלול להזיק בכך לאנשים אחרים. זאת מלבד הערך היהודי "ונשמרתם מאוד לנפשותיכם" (דברים ד, טו).
במסורת היהודית, עת צרה כמו זו שאליה נקלענו, מהווה הזדמנות לחשבון נפש. היחיד והכלל נקראים לחשוב מה עליהם לתקן. דומה כי נגיף זה שהכניס מיליוני בני אדם לבידוד, מרמז לנו על שני תחומים שראוי שנתחזק בהם: ערך המשפחתיות ותופעת הבדידות.
כניסה לבידוד של משפחות – הורים וילדים ביחד – מהווה הזדמנות לתקן את מה שלעיתים איננו מצליחים ליישם. ימים אלו יכולים לייצר זמן איכות, שבו נוכל אנו, ההורים, להקשיב לילדינו, לשוחח איתם, לצחוק, לספר סיפורים – לעשות את כל מה שאנו רוצים לעשות ולא מספיקים. זהו זמן לחדש את המשפחתיות השחוקה ולרענן את היחסים בין בני המשפחה.
כאמור, זהו זמן לחשבון נפש, ומותר לנו לחשוב האם ייתכן שנטשנו קצת את הרוח, את האחדות ואת הקהילתיות, ונתנו העדפה מוגזמת לאינדיבידואל ול'עכשוויות'.
ההתכנסות המשפחתית הכפויה, מזכירה לנו היכן נמצא החוסן האמיתי שלנו, מה הם הערכים החשובים לנו, אלו שאנו באמת מתגאים בהם – לא קריירה ולא הצלחה פיננסית, אלא ערכי הרוח, האמונה, המוסר והמשפחה.
בנוסף, נגיף הקורונה שהכניס רבים מאיתנו לבידוד, מזכיר לנו את האנשים שנמצאים תמיד בבדידות חברתית.
האם אנו שמים לב לאותם אנשים שבודדים תמיד, שחוזרים כל לילה לבית ריק? אלו שאין להם משפחה, ולפעמים גם לא הורים.
אלו שנמצאים בבית ומצפים למישהו שיחייך אליהם, שישמע את קולם. אלו שמצפים לתגובה אחת או שתיים, וגם את זה הם לא מקבלים…
הם בודדים. האם אנו זוכרים את הבודדים הללו? האם אנו עושים מספיק למענם?
כמה קשה היא הבדידות, וכמה קל לגבור עליה – בחיוך, במילה טובה, בתשומת לב, בשיחת טלפון קצרה. אם כל אחד מאיתנו יזכור אדם אחד ויקפיד לשלוח לו מידי פעם מיסרון לסלולרי, אולי לפעמים גם יתקשר אליו ממש, לפעמים יזמין אותו לצעידה משותפת, לסעודה משותפת או כל דבר אחר משותף – ייתכן והוא יציל את חייו.
איך נקרא את אותה קריאה? כיצד נצליח להכניס בליבם של אנשים את הרגש הנורא של הבדידות? כיצד יכול מי שאיננו סובל מבדידות להבין לליבו של הבודד?
נגיף הקורונה והבידוד שנכפה עלינו – מטעימים אותנו במעט את טעמה של הבדידות. לפתע חסר לנו המפגש החברתי שאנו רגילים אליו. כעת אנו מבינים כמה הצוות בעבודה הוא חלק מחיינו. עתה קל לנו להבין כמה תורמת לנו החברה, ומהי היכולת הנפלאה שיש בידינו להפיג את הבדידות של הזולת!
אולי כעת זה הזמן לקרוא: אמצו אדם אחד, אדם בודד אחד, שאתם תהפכו אותו למאושר!
כל אחד מאיתנו יכול לעשות את העולם הזה עולם מאושר יותר, עולם שמסתובבים בו יותר אנשים עם חיוך על הפנים. נרבה "אהבת חינם", ובזכות זה תתקבלנה התפילות ונצליח לגבור על הנגיף המאיים ולצלוח את התקופה הקרובה בשלום, בבריאות ובשמחה.
