פרשת פקודי – תשפ"ב
הרב הגאון שמואל רבינוביץ רב הכותל המערבי והמקומות הקדושים
כתום חודשים של מלאכת בנייה גדולה ומורכבת, תוך כדי חנייה בלב המדבר, השלימו בני ישראל את ההוראות המפורטות לבניית המשכן מפיו של א-לוקים, ופנו לחנוך את המקדש הארעי שעתיד ללוות אותם בכל מסעותיהם במדבר. פרשת השבוע – פרשת פקודי – סוגרת את תיאור בניית המשכן, המשתרע על פני חמש פרשיות בתורה.
עם סיום תיאורה של מלאכת הבנייה, נאמר בתורה:
ככל אשר ציווה ה' את משה, כן עשו בני ישראל את כל העבודה. וירא משה את כל המלאכה, והנה עשו אתה כאשר ציווה ה' כן עשו, ויברך אותם משה.
(שמות לט, מב-מג)
שלוש פעמים שבה ומדגישה התורה את זה שבני ישראל לא שינו שום פרט מן ההוראות המפורטות שניתנו מפיו של א-לוקים. משה, שכה התפעל מעובדה זו, בירך אותם ברכה מיוחדת. שמוזכרת בספר תהילים:
ויהי נועם ה' א-לוקינו עלינו, ומעשה ידינו כוננה עלינו, ומעשה ידינו כוננהו.
(תהילים צ, יז)
אם נשים לב, במהלך שתי הפרשות האחרונות התורה שוב ושוב מדגישה שהדברים נעשו בדיוק "כאשר ציווה ה' את משה".
מדוע משה כה התרגש מכך שבני ישראל עשו בדיוק כפי שהצטוו? ומדוע התורה רואה צורך להדגיש זאת? הלא לכאורה זהו דבר מובן מאליו, לקיים את ההוראות בדיוק כפי שניתנו מפיו של א-לוקים, במיוחד בדבר כה נשגב כמלאכת המשכן.
גם בתחילת פרשת בהעלותך מספר במדבר, אנו מוצאים תופעה דומה. התורה מתארת את בקשתו של א-לוקים ממשה שיורה לאהרון להדליק את מנורת המשכן, מיד אחר כך נאמר:
ויעש כן אהרון, אל מול פני המנורה העלה נרותיה, כאשר ציווה ה' את משה.
(במדבר ח, ג)
פרשן המקרא הדגול, רש"י, מאיר את הדגש העולה מתוך לשון המקרא:
להגיד שבחו של אהרון, שלא שינה.
שוב אנו מוצאים רגש זה של השתאות על כך שאהרון לא שינה מן ההוראות המופרטות שניתנו לו מאת א-לוקים להדלקת מנורת המשכן, ושוב עלינו לתמוה: מה כה מיוחד בכך?
התשובה לכך נעוצה בטבע האנושי. ישנו קושי גדול עלינו כבני אדם לבצע את הדברים במדויק כפי שנאמר לנו. אנחנו אוהבים לעשות 'בערך' כמו שאמרו לנו. זאת מדוע? מכיוון שאם אנו מבצעים את הדברים בדיוק כפי שנאמר לנו, אנחנו כביכול מבטלים את האמירה העצמית שלנו ואת האישיות שלנו בפני ההוראות שניתנו לנו. אנו הרי גם רוצים להרגיש חלק מהסיפור. זאת הסיבה שאנו אוהבים לעשות דברים 'בערך', אך לא בדיוק.
בבניית המשכן, א-לוקים ביקש שבני ישראל יעקבו בדיוק אחר ההוראות, ובאמת בני ישראל עשו כך. הם הוציאו את עצמם מן המשוואה וקיימו את הרצון הא-לוקי כפי שהוא, ועל כך מגיע להם שבח גדול.
אולם בדגש זה של התורה טמון קושי גדול: בדרך כלל, בכל מה שקשור לקדושה ולרוחניות, אנו חשים צורך גדול עוד יותר להביא את האמירה העצמית שלנו. אנו עשויים לחוש את הרוח מפעמת בקרבנו ומורה לנו כיצד עלינו לפעול. אנו רוצים להיות מחוברים, ולהרגיש חלק מן האקט הרוחני. אך בבניית המשכן אנו רואים שא-לוקים ביקש מאיתנו להוציא את עצמנו מן התמונה, ולעשות בדיוק כמו שהוא ציווה. להפוך את הרצון הא-לוקי לרצוננו שלנו. כמאמר חכמינו זכרונם לברכה: "עשה רצונו כרצונך כדי שיעשה רצונך כרצונו" (אבות ב, ד).
בצמתים רבים בחיינו הפרטיים כבחיי הדת, אנו עשויים למצוא את עצמנו בדילמה: האם להכניס את הרצון שלנו לתמונה, או להתבטל אל רצונו של א-לוקים. בזמנים אלו בידינו לזכור את הברכה העצומה המצויה בהליכה אחר רצונו של א-לוקים כפי שהוא. בדיוק כפי שהוא.
