מה אנו יכולים לעשות? פרשת פקודי

פרשת פקודי- תשפ"ד

הרב הגאון שמואל רבינוביץ רב הכול המערבי והמקומות הקדושים

פרשת 'פקודי' מתארת את ביצוע ההוראות שניתנו בפרשת 'תצווה' – הכנת בגדי הכהונה והקמת המשכן. התרומות עבור הכנת המשכן ובגדי הכהונה ניתנו על ידי העם כולו, והביצוע נעשה על ידי בצלאל בן אורי ואהליאב בן אחיסמך יחד עם "כל איש חכם לב אשר נתן ה' חכמה בליבו, כל אשר נשאו ליבו לקרובה אל המלאכה לעשות אותה" (שמות לו, ב). הייתה זו חגיגה עממית של שותפות ביצירת המקום המקודש שביחס אליו אמר אלוקים: "ועשו לי מקדש, ושכנתי בתוכם" (שם כה, ח).

אך לאחר שהוכנו הקרשים והיריעות עבור המשכן, מי בנה את המשכן עצמו? על כך נצטווה משה רבינו עצמו:

וידבר ה' אל משה לאמר: ביום החודש הראשון, באחד לחודש, תקים את משכן אוהל מועד.
(שם מ, א-ב)

ואכן כך עשה משה, כפי שמתואר בהמשך:

ויהי בחודש הראשון בשנה השנית, באחד לחודש, הוקם המשכן; ויקם משה את המשכן… כאשר ציווה ה' את משה
(שם שם, יז-יט)

אם נתבונן היטב בלשון התורה, נשים לב שההקמה מתוארת פעמיים: פעם אחת באופן פסיבי "הוקם המשכן" ולא מפורט מיהו המקים; ופעם נוספת מצויין משה כמי שפועל באופן אקטיבי – "ויקם משה את המשכן".

חכמי המדרש הבחינו בכפילות זו והעמיקו להתבונן בה. הם מספרים כי בצלאל ואהליאב ושאר חכמי הלב שיצרו את המשכן, ניסו להעמיד אותו בעצמם אך לא הצליחו. והייתה לכך סיבה: משה רבינו הצטער שהוא לא היה שותף בגופו לבניית המשכן, ולכן אלוקים שמר לו את הזכות להקים בעצמו את המשכן:

והיה משה מיצר על דבר זה, עד שאמר לו הקדוש ברוך הוא למשה: "לפי שהיית מיצר שלא הייתה לך עשייה ולא חלק במלאכת המשכן, לפיכך לא יכלו אותן חכמים להעמידו"… אמר משה: "ריבונו של עולם, איני יודע להעמידו!". אמר לו: "עסוק בידיך ואתה מראה להעמידו, והוא עומד מאליו, ואני כותב עליך שאתה הקמת אותו!"
(מדרש תנחומא לפרשת פקודי)

אם כן, גם משה לא הקים את המשכן, אלא רק עשה כאילו הוא מקים אותו. מי שהקים את המשכן היה אלוקים בעצמו. אלא שלפי זה לא מובן: מדוע נאמר "ויקם משה את המשכן"? ומה הרוויח משה בכך שעשה כאילו הוא מקים את המשכן בשעה שבאמת לא היה יכול להקימו בעצמו?

טמון כאן מסר לדורות שראוי להתבונן בו. פעמים רבות אנו פוגשים במעשה שראוי לעשותו, אך אנו יודעים שאין באפשרותנו להשלים את המעשה. האם זו סיבה להימנע לחלוטין? ניתן לחשוב שאם אינני מסוגל להשלים את המעשה הותיר את העבודה לאנשים אחרים. כך אולי חשב משה כאשר אמר לאלוקים שאיננו מסוגל להקים בעצמו את המשכן.

אך התשובה האלוקית לדברי משה הציגה גישה שונה: אתה תעשה את מה שאתה יכול, ואל תדאג להשלמת המעשה. אלוקים מסייע למי שעושה כל שביכולתו ומעניק לו הצלחה גם אם היכולת האנושית מוגבלת.

איננו יכולים, לדוגמה, להחליט עבור ילדינו את בחירותיהם, אך אנו בהחלט מסוגלים להשקיע בחינוך, להעביר להם ערכים ולקוות שתהיה לנו "סייעתא דשמיא" – סיוע אלוקי שיביא להצלחה. זה נכון בחינוך, זה נכון בזוגיות, זה נכון בקיום מצוות ובכל תחומי החיים. האדם איננו נדרש לעשות מה שמעבר ליכולותיו, אך גם איננו פטור מלעשות את המעשה האפשרי עבורו – ואת השאר נשאיר לבורא העולם לעשות.