פרשת ויחי תשפ"ו
הרב שמואל רבינוביץ – רב הכותל המערבי והמקומות הקדושים
פרשת ויחי, מתארת את המפגש של יוסף עם אביו יעקב, בעודו חולה, טרם פטירתו. יוסף מביא עימו את שני בניו – מנשה הבכור ואפרים הצעיר, כדי שיזכו לברכה אישית מהסבא הגדול והצדיק.
יעקב מברך אותם כפי האמור בתורה:
'וַיְבָ֨רֲכֵ֜ם בַּיּ֣וֹם הַהוּא֘ לֵאמוֹר֒ בְּךָ֗ יְבָרֵ֤ךְ יִשְׂרָאֵל֙ לֵאמֹ֔ר יְשִֽׂמְךָ֣ אֱלֹהִ֔ים כְּאֶפְרַ֖יִם וְכִמְנַשֶּׁ֑ה'
(בראשית מח כ)
רש"י מפרש את כוונת דברי יעקב: הבא לברך את בניו, יברכם בברכתם ויאמר איש לבנו 'ישימך אלקים כאפרים וכמנשה'. מילים אלו אכן פותחות את הנוסח השגור בפיו של כל אב יהודי כאשר הוא מברך את בניו באירועים מיוחדים – בליל שבת, לפני חתונה, בערב יום כיפור – 'ישימך אלוקים כאפרים וכמנשה, יברכך ה' וישמרך יאר ה' פניו אליך ויחונך ישא ה' פניו אליך וישם לך שלום'.
מכל י"ב השבטים, זכו דווקא מנשה ואפרים, שכל אב יאחל לבנו שהוא יהיה כמותם, הם גדלו בתוך טומאת מצרים, אך שמרו על המוסר, הערכים ומסורת בית אביהם. הם הפכו לדוגמא עבור כל ילד, שמאחלים לו ומקווים בשבילו שיזכה לשמור על אמונתו גם מול פיתויי הזמן ונסיונותיו.
רגע זה, שבו יעקב מברך את נכדיו, נחרט לדורות, ונוסח הברכה הפך לחלק בלתי נפרד מהתרבות היהודית. אך מאחורי המילים הפשוטות התחוללה דרמה של ממש, כפי שמתואר בפסוקים:
וַיִּקַּ֣ח יוֹסֵף֘ אֶת־שְׁנֵיהֶם֒ אֶת־אֶפְרַ֤יִם בִּֽימִינוֹ֙ מִשְּׂמֹ֣אל יִשְׂרָאֵ֔ל וְאֶת־מְנַשֶּׁ֥ה בִשְׂמֹאל֖וֹ מִימִ֣ין יִשְׂרָאֵ֑ל וַיַּגֵּ֖שׁ אֵלָֽיו: וַיִּשְׁלַח֩ יִשְׂרָאֵ֨ל אֶת־יְמִינ֜וֹ וַיָּ֨שֶׁת עַל־רֹ֤אשׁ אֶפְרַ֙יִם֙ וְה֣וּא הַצָּעִ֔יר וְאֶת־שְׂמֹאל֖וֹ עַל־רֹ֣אשׁ מְנַשֶּׁ֑ה שִׂכֵּל֙ אֶת־יָדָ֔יו כִּ֥י מְנַשֶּׁ֖ה הַבְּכֽוֹר: וַיָּ֥שֶׂם אֶת־אֶפְרַ֖יִם לִפְנֵ֥י מְנַשֶּֽׁה:
(בראשית מח יג – כ)
מנשה הוא הבכור, ולכן יוסף מעמיד אותו לימינו של יעקב, בצד החשוב יותר. אך יעקב מפתיע את כולם: הוא משכל [הופך] את ידיו, מניח את יד ימין על ראשו של אפרים הצעיר, ואת יד שמאל על ראשו של מנשה הבכור.
התורה מתארת שיוסף ניסה לתקן את המעשה, אך יעקב עמד על דעתו: אמנם מנשה יגדל להיות שבט חשוב, אך שבט אפרים יהיה גדול אף יותר, ויוציא אנשים נכבדים, כגון יהושע בן נון, תלמידו של משה רבנו ומנהיג העם בכניסתו לארץ. ולכך ראוי לתת לו ברכה ביד היותר חשובה – יד ימין.
כך אמנם היה המעשה, אך עלינו להבין את דרך הפעולה. יעקב הוא איש זקן מאוד, שוכב על ערש דווי ומבקש לברך את נכדיו. לדעתו, עליו להפוך את הסדר שהעמיד יוסף, ולהעמיד את אפרים בצד ימין – הצד החשוב יותר. אך במקום לומר בפירוש ליוסף שישנה את סדר עמידתם, הוא בוחר לשכל את ידיו, כלומר להפוך את מקום הידיים ולהניחן באלכסון. מדוע באמת הוא התאמץ לפעול כך ולא ביקש לשנות את סדר עמידת נכדיו?
התשובה הפשוטה לכך, שהוא לא רצה לערער על מעשהו של יוסף בצורה בולטת, כמו כן הוא לא רצה לבייש את מנשה בגלוי, ולכך פעל באופן פחות מורגש. אך יש כאן עומק יותר גדול.
רבים האנשים שאוהבים לבקר ולהטיף לאחרים, אך מעטים מסוגלים לשנות את עצמם ולהכיר בטעותם באמת. תופעה מוכרת היא, שמי שאומר לכולם מה לעשות, בדרך כלל פועל הכי מעט בעצמו. דוגמה לכך אירעה באחד מאירועי התרמה גדולים: אחד מבעלי הממון עודד את חבריו לתרום, אך כשנשאל כמה הוא נותן בעצמו, ענה: "לא מספיק שאני דואג שאחרים יתנו, שאני צריך לתת בעצמי"?!. ברור שזו טענה מגוחכת – כדי לשכנע אחרים, חייבים להוות דוגמה אישית.
כפי שאמרו גדולי עולם: רוב האנשים מתחילים בלרצות לשנות את העולם, ולכן הם לא מצליחים. מי שמצליח לשנות את עצמו – בסופו של דבר – משנה גם את העולם סביבו.
יעקב אבינו מדגים זאת בצורה מושלמת: במקום לומר ליוסף 'שנה את עמדת נכדיי', הוא משנה את ידיו בעצמו, ומורה על כוונתו באופן סמוי אך אפקטיבי. יעקב יודע שהוא זה שבחר לשנות מהמקובל, ולכך עליו מוטל למצוא את הדרך לעשות זאת, ולא להטיל את המשימה על אחרים.
בעידן המדיה המודרנית והבועטת, כל כך הרבה אנשים עסוקים בלתת עצות לעולם איך להשתנות, לבקר ולהטיף לאחרים, ולבטל דעות שונות מהם. מפעולתו של יעקב אנו למדים מסר חד וברור: מי שרוצה שינוי אמיתי, מתחיל בעצמו. להיות טוב יותר, נדיב יותר, מכיל יותר ופתוח יותר לדעות אחרות – רק כך נוצר מעגל חיובי, והשפעתו על העולם יכולה להיות עמוקה ומשמעותית. זכור: השינוי מתחיל בך, וכולם יבואו אחריך.
