עתיד והווה: יעד וקיום ׀ פרשת ויחי
הרב שמואל רבינוביץ ׀ רב הכותל המערבי והמקומות הקדושים
בפרשת ‘ויחי’ אנו נפרדים מספר ‘בראשית’, מסיפורי האבות, ועוברים לסיפורי העם בספר ‘שמות’. בפרשה זו אנו קוראים גם על מותו של יעקב ואחר כך על מות בנו האהוב, יוסף, שהנהיג את המשפחה בעשרות השנים שלאחר מות יעקב.
דמיון רב קיים בין יעקב ליוסף. דמיון זה מתחיל בהערת המדרש על הפסוק “וישראל (=יעקב) אהב את יוסף מכל בניו, כי בן זקונים הוא לו” (בראשית לז, ג). המדרש מתקשה בשאלה פשוטה: יוסף לא היה בן הזקונים של יעקב, שהרי אחרי שילדה רחל את יוסף היא ילדה גם את אחיו הצעיר, בנימין. תשובות רבות ניתנו לשאלה זו, אך המדרש בוחר לפענח את המילה “זקונים” כרומזת ל”זיו״איקונין” ׀ תואר הפנים, ומבאר שיוסף היה דומה ליעקב בתואר פניו (בראשית רבה פרשה פד).
קורות חייהם של יעקב ויוסף דומות להפליא. שניהם מוצאים עצמם בארץ זרה בעקבות סכסוך עם אחיהם; שניהם עובדים אצל אדונים זרים; ועוד פרטים רבים. השוואה מעניינית אחת בולטת בפרשת השבוע: שניהם משביעים את בני יעקב – אחי יוסף – לפני מותם בנוגע למקום הקבורה העתידי שלהם.
יעקב משביע את בניו לפני מותו:
“ויאמר אליהם: …קיברו אותי אל אבותיי, אל המערה אשר בשדה עפרון החיתי, במערה אשר בשדה המכפלה, אשר על פני ממרא בארץ כנען, אשר קנה אברהם את השדה מאת עפרון החיתי לאחוזת קבר; שמה קברו את אברהם ואת שרה אשתו, שמה קברו את יצחק ואת רבקה אשתו; ושמה קברתי את לאה.”
(בראשית מט, כט-לא)
נשים לב לאריכות שבה מפרט יעקב את מקומה של ‘מערת המכפלה’ ואת ההיסטוריה המשפחתית הקשורה לאותה מערה. קורא רגיש מזהה שיעקב מבקש להעביר בדבריו מסר כלשהו. אך לפני פיענוח דבריו של יעקב, נשווה אותם לדבריו של יוסף בנו:
“ויאמר יוסף אל אחיו: אנוכי מת, וא-לוהים פקוד יפקוד אתכם והעלה אתכם מן הארץ הזאת אל הארץ אשר נשבע לאברהם ליצחק וליעקב… והעליתם את עצמותיי מזה.”
(שם נ, כד-כה)
בשונה מיעקב הדורש מבניו שלא יקברו אותו במצרים, אלא יעלו אותו מיד לאחר מיתתו למערת המכפלה; יוסף אינו דורש מאחיו שיובילו את גופתו לארץ כנען ויקברו אותו שם. הוא מבקש שבבוא היום, כאשר יעלה א-לוהים אותם מארץ מצרים לארץ האבות, ייטלו את הארון עם עצמותיו ויעבירו אותו לארץ כנען. כך אכן קורה, לאחר שנים רבות כאשר הוציא א-לוהים את עם ישראל ממצרים, נטל משה רבינו את ארונו של יוסף כדי להעביר אותו לקבורה בארץ כנען (שמות יג, יט), וארון יוסף אכן נטמן בארץ ישראל כמותאר בספר ‘יהושע’ (כד, לב), באתר המזוהה עד ימינו כ’קבר יוסף’ במרכז העיר שכם.
יעקב מבקש להיקבר בארץ ישראל, ומציין לבניו באופן מדוייק את המקום שבו הוא מבקש להיקבר. הוא אף מתאר את הקשר העמוק הקיים בין אבות המשפחה ובין אותו מקום מקבורה ׀ ‘מערת המכפלה’ שבחברון. גם היא, כמובן, מזוהה ומשמשת כמקום תפילה וכאתר מרכזי בחשיבותו לעם היהודי. רצונו של יעקב הוא לסמן לצאצאיו את היעד אליו הם מתבקשים להגיע בבוא היום. אכן, הם נמצאים במצרים, אבל האבות נמצאים בארץ ישראל ומחכים לבניהם. שם הוא המקום שאליו מחוברת המשפחה-העם, ולשם הם מתבקשים לשאת את עיניהם.
לעומתו, יוסף מבקש להישאר בתוך העם. אם העם נמצא במצרים ׀ גם יוסף יהיה שם. כאשר העם ייצא ממצרים ׀ גם יוסף ייצא משם. יוסף נשאר בתוך אחיו ומבקש לשמש להם כמקור השראה ותקווה תמידי.
יעקב מסמן את היעד; יוסף מסמן את הקיום העכשווי. היעד הוא חשוב, אנו נושאים אליו עיניים. אך הקיום העכשווי איננו חשוב פחות. גם היום אנו יהודים; לא רק בעתיד. גם אם אנו נמצאים בתוך אומה אחרת ותרבות זרה ׀ גם שם אנו זקוקים להשראה ולתקווה.
