שניים מהשבטים קיבלו מיעקב ברכות צמודות זו לזו ומשלימות זו את זו: יששכר וזבולון. זבולון התברך בכישרון מבורך למסחר ימי – "זבולון לחוף ימים ישכון והוא לחוף אוניות, וירכתו על צידון" (בראשית מט, יג) ויששכר התברך בכושר סבל לשאת משא – "יששכר חמור גרם, רובץ בין המשפתיים… ויט שכמו לסבול…" (שם שם, יד-טו). חכמי ישראל פירשו שאין מדובר במשא פיזי אלא במשא רוחני, הנשיאה בעול התורה: "שהיה זבולון עוסק בסחורה וממציא מזון לשבט יששכר, והם עוסקים בתורה" (רש"י שם על פי מדרש). כלומר, זבולון מפרנס את יששכר שמקדיש את חייו למען לימוד התורה.
תופעה זו טעונה ביאור. הרי אדם איננו יכול לשלם לזולת שיקיים במקומו את המצוות. האם יעלה על הדעת שאדם ישלם לחברו שיניח במקומו תפילין או יעשה במקומו קידוש בשבת? ודאי שלא. אם כן, במה שונה מצוות לימוד התורה? מדוע די לשבט זבולון שהוא מפרנס את שבט יששכר? אדרבה, לימוד התורה המעצב את אישיותו של האדם נדרש לכל אחד, האם ייתכן ששבט זבולון נפטרו ממנו?
ואכן, אין הכוונה בדברי חז"ל שאנשי שבט זבולון היו פטורים ממצוות לימוד תורה. כמו כל יהודי, גם הם נדרשו ללמוד תורה בכל יום. יהודי אינו יכול לצפות לחיים רוחניים שעבודת ה' עומדת במרכזם – בלי לימוד תורה. אנו לומדים תורה לא רק מפני שאנו מצווים על כך, אלא מפני שאנו מכירים בכוחו העוצמתי של לימוד התורה לשנות ולתקן את דרכיו של האדם. גם אנשי שבט זבולון למדו תורה.
אך יש פן נוסף של לימוד תורה, פן שאיננו אישי אלא לאומי. מלבד הלימוד של כל אדם, מוטלת חובה לאומית על העם כולו לעסוק בתורה ולגדל תלמידי חכמים שיהוו שיכבה אינטלקטואלית של עובדי ה', מורי הלכות ומנהיגים רוחניים. מצווה זו מוטלת על כל העם, כל יהודי נקרא לקיים אותה, בין אם בהקדשת החיים ללימוד תורה והוראה ובין אם באמצעות תמיכה שמאפשרת לזולת ללמוד תורה ולהגיע להישגים עבור העם כולו.
משימה בעלת אופי לאומי אינה יכולה להתבצע על ידי העם כולו. כל אדם זוכה לכישרונות שונים וייחודיים, ואין סיבה לצפות מכולם למילוי מטלות זהות. כל יהודי ממלא את תפקידו שלו, תפקידו שתואם את כישרונותיו ויכולותיו, וביחד – כאשר כל אחד מקדיש את מיטב המשאבים למילוי התפקיד האישי שלו – בונים אומה על אדני התורה.
כאשר אין ציפייה שכולם יתנהגו באופן זהה, גם המתיחות החברתית פוחתת. כל קבוצה, כל שבט וכל אדם מסוגלים להבין שהתפקיד המוטל על הזולת איננו זה שמוטל עלי. השליחות שלי איננה השליחות שלו, ואין סיבה לכעוס על מי שממלא בנאמנות את התפקיד המיוחד לו. שנים עשר שבטי ישראל אכן היו שונים זה מזה, ולא נדרשו להיות דומים ובוודאי לא זהים, ובלבד – שכולם הולכים בדרך התורה, דרך ה', לעשות צדקה ומשפט. כאשר זהו המצב, יכולה אהבה וריעות לשרור בין השבטים השונים, כאשר כל שבט וכל קבוצה תורמת את תרומתה הייחודית לבניין האומה השלמה.
