ויחי – תשע"ח
הרב שמואל רבינוביץ רב הכותל המערבי והמקומות הקדושים
פרשת 'ויחי' החותמת את ספר 'בראשית', מספרת על מותו של יעקב אבינו ופרידתו מבניו טרם מותו. שנים-עשר בניו של יעקב התאספו סביב מיטתו של אביהם הישיש והאזינו לדבריו האחרונים שכללו ברכות מיוחדות לכל אחד מבניו ורמזים שונים אודות העתיד להתרחש לכל אחד מהם. אך קודם לכן, נפרד יעקב מיוסף בנו האהוב, תוך שהוא משביע אותו לקיים את צוואתו שכללה הוראה אחת בלבד:
לקבור אותו במקום קבורת אבותיו 'מערת המכפלה' בחברון שבארץ ישראל.
אם אמרנו שצוואתו של יעקב כללה הוראה אחת בלבד, עלינו לדייק: היא כללה שתי בקשות, שמשתיהן יחד עולה הוראה אחת. הבקשה הראשונה שביקש יעקב מיוסף בנו הייתה:
"אל נא תקברני במצרים."
והבקשה השנייה הייתה:
"ושכבתי עם אבותיי… וקברתני בקבורתם."
(בראשית מז, כט-ל)
פרשני המקרא שהבחינו בחלוקה זו, פירשו כי בתחילה ביקש יעקב שיוסף לא יקבור אותו במצרים, ולאחר מכן הוסיף לבקש, כי יוסף יקבור אותו במערת המכפלה. המשמעות המעשית של חלוקה זו, היא שאף אם מסיבה כלשהי לא יתאפשר לקבור את יעקב במערת המכפלה, אין לקוברו במצרים אלא מחוצה לה.
את רצונו של יעקב להיקבר בנחלת אבותיו ? מערת המכפלה, קל להבין. אך מה הייתה סיבת ההתנגדות הנחרצת של יעקב להיקבר במצרים? חכמי המדרש, ובעקבותיהם פרשן התורה הגדול – רש"י, הציעו מספר נימוקים לבקשתו של יעקב, כשאחד הנימוקים הוא שיעקב חשש שהעם המצרי יהפוך את מקום קבורתו לאתר פולחן אלילי.
פולחן המתים היה חלק עיקרי מן התרבות המצרית, ויעקב סירב ליטול בו חלק, גם לא באופן עקיף. כמו במקומות רבים במקרא, גם כאן אנו נפגשים עם המאבק המר שניהלה היהדות מראשיתה מול האלילות. ואם נראה לנו שאנו רחוקים מרחק רב ממאבק זה, חשוב לגלות שהוא עדיין כאן, נוכח בחיינו, גם אם תפיסת האלילות פשטה צורות רבות ולבשה צורות אחרות.
התרבות המצרית העתיקה, כמו גם תרבויות אליליות אחרות, קידשה את המוות והפכה אותו למוקד עניין מרכזי ? דבר שגרם לפולחן סביב גופות חנוטות והקמת מבני קבורה מונומנטליים, מהם נותרו על תילן עד היום הפירמידות בגיזה שליד קהיר. היהדות, לעומת זאת, ביקשה להרחיק את המוות מן החיים, ואסרה על קיומם של קשרים בין גופות המתים והעבודה במקדש ? עד כדי כך, שאדם ששהה בבית אחד עם גופת מת, נאסר עליו באיסור חמור להיכנס למתחם 'הר הבית' בירושלים, עליו עמד בית המקדש, עד שיעבור תהליך היטהרות מורכב.
פער זה שבין היהדות לתרבויות ולדתות האליליות, איננו מקרי כמובן. הוא נובע מן היחס לאדם ולחייו. תרבות המקדשת את המוות רואה את האדם כנטול חירות וממילא נטול ייעוד מוסרי, וככזה, המצב הפסיבי של המוות הופך להיות העמדה הקיומית הבסיסית של האדם. עמדה זו קיימת גם כיום, לא כצורתה המקורית המתבטאת בדרכי פולחן שונות, אלא בניסיונות "מדעיים" לתאר את האדם כיצור דטרמניסטי שאיננו מסוגל למלא ייעוד ולשאת תפקיד מוסרי.
היהדות, לעומת זאת, רואה את האדם באור אחר. הרמב"ם, גדול הפוסקים והפילוסופים היהודיים בימי הביניים, מתאר את האמונה בחירותו ובבחירתו החופשית של האדם כ"עמוד התורה והמצוה" ומדגיש כי "אין הבורא כופה את בני האדם לעשות טובה או רעה, אלא הכל מסור להם" (משנה תורה, הלכות תשובה פרק ה). תפיסה זו מציבה את המוות כטרגדיה, מפני שהאדם מסוגל לנצל את חייו לעשייה מוסרית ולקידום ערכי האמת והצדק ? עד כדי כך ששאיפתה של היהדות היא לבטל את מושג המוות, כדבריו של הנביא ישעיהו המתאר עתיד אוטופי שבו "בילע המוות לנצח, ומחה ה' דמעה מעל כל פנים" (ישעיהו כה, ח).
גם התפילה על קברי האבות והצדיקים, המקובלת ביהדות, אין משמעותה קידוש המוות וייחוס כוחות למתים. התפילה הנאמרת ליד קברי האבות והצדיקים מופנית אך ורק לאלוהים, והיא נאמרת במקומות אלו מתוך תפיסה המייחסת קדושה לקבורתם של אנשים שהיו קדושים בחייהם, שבזכות מעשיהם שנעשו מתוך בחירה חופשית, הפך מקום קבורתם למקום המסוגל לקבלת התפילה.
קידוש המוות עומד בסתירה לערכי היהדות, משום שאין גבול לערך שנותנת היהדות לחיי האדם, מתוך אמונה בבחירתו החופשית וביכולתו למלא את ייעודו הנצחי "לתקן עולם במלכות ש-די".
