פרשת וישלח תשפ"ו
הרב שמואל רבינוביץ – רב הכותל המערבי והמקומות הקדושים
המפגש הטעון בין שני האחים – יעקב ועשו, לאחר למעלה מעשרים שנה שלא התראו, מתואר בהרחבה בפרשת וישלח. הוא כולל אלמנטים רבים, של פחד, דאגה, חשבונות עבר, ובעיקר התנגשות של שני עולמות סותרים – עולמו הרוחני של יעקב לעומת עולמו הארצי של עשו.
ביטוי משמעותי לתפיסות השונות, הוא בגישה לתפיסת העושר, גישה המשפיעה על כל חלקי החיים, ומבדילה בין אדם מאושר, לאדם שחי בתחושה מתמדת של חוסר שביעות רצון.
לקראת המפגש עם עשו מכין יעקב כמות גדולה של מתנות כדי לפייס את אחיו הכועס עליו שלקח ממנו את הברכות של יצחק. התורה מתארת מנחה גדולה ומכובדת מאוד:
עִזִּ֣ים מָאתַ֔יִם וּתְיָשִׁ֖ים עֶשְׂרִ֑ים רְחֵלִ֥ים מָאתַ֖יִם וְאֵילִ֥ים עֶשְׂרִֽים: גְּמַלִּ֧ים מֵינִיק֛וֹת וּבְנֵיהֶ֖ם שְׁלֹשִׁ֑ים פָּר֤וֹת אַרְבָּעִים֙ וּפָרִ֣ים עֲשָׂרָ֔ה אֲתֹנֹ֣ת עֶשְׂרִ֔ים וַעְיָרִ֖ם עֲשָׂרָֽה:
(בראשית, ל"ב טו' – טז')
אך כאשר עשו מקבל את המנחה בין האחים מתנהל דיאלוג קצר שמלמד יותר מכל על תפיסותיהם השונות:
וַיֹּ֥אמֶר עֵשָׂ֖ו יֶשׁ־לִ֣י רָ֑ב אָחִ֕י יְהִ֥י לְךָ֖ אֲשֶׁר־לָֽךְ: וַיֹּ֣אמֶר יַעֲקֹ֗ב… קַח־נָ֤א אֶת־בִּרְכָתִי֙ אֲשֶׁ֣ר הֻבָ֣את לָ֔ךְ כִּֽי־חַנַּ֥נִי אֱלֹקים וְכִ֣י יֶשׁ־לִי־כֹ֑ל וַיִּפְצַר־בּ֖וֹ וַיִּקָּֽח:
(בראשית לג ט – יא)
בדבריהם מובלעים היטב התפיסות השונות, עשו אומר "יש לי רב" ויעקב אומר "יש לי כל". ועל כך כותב אחד מגדולי הפרשנים – המלבי"ם:
"ויאמר עשו, אם תחשוב כי מתנה זו היא רבה לפי ערך המקבל, טעית בזה, כי יש לי רב אחי, ומנחה זו קטנה ומעטה לפני"
עשו מודיע ליעקב באופן ברור: אני אדם עשיר, ולמישהו במעמדי – מתנות מהסוג הזה אינן משמעותיות מספיק. בדבריו נחשפת תפיסת העושר שלו: כדי לרצות אותי צריך עוד, וגדול יותר; מה שהבאת – לא באמת מספק.
גישה זו מוכרת לנו מדברי חז"ל: "אין אדם מת וחצי תאוותו בידו" – מי שמרגיל את עצמו לרדוף אחר העושר, תמיד ירגיש שחסר לו. לעומת זאת, מי שמסתפק במועט ומעריך את מה שיש לו, חש שלעיתים יש לו אפילו יותר מהנחוץ. על כך כותב פרשן נוסף – הכלי יקר, במילים ברורות:
"ויאמר עשו יש לי רב". משמע רב אבל לא כל, ויעקב אמר "כי חנני אלקים וכי יש לי כל", לפי שהרשעים אף שיש להם כל כסף וזהב שבעולם, נראה להם שעדיין הם חסרים, ויש להם רב אבל לא כל צרכם, לכך אמר עשו יש לי רב, אבל לא כל, כי עדיין חסרים המה, יש בידו מנה מתאוה למאתים, והצדיקים בהיפך זה, כי אפילו אם יש מעט בידם הם מסתפקים בו ושמחים בחלקם, ונראה כאלו יש להם כל"
רעיון זה מוכר לנו היטב מדברי המשנה (אבות ד, א): "איזהו עשיר? השמח בחלקו". עושר אמיתי אינו נמדד במספרים, אלא בהחלטה פנימית של האדם – ביכולת להרגיש סיפוק ולהודות על מה שכבר נמצא בידיו, מתוך אמונה שמי שברא את העולם דואג לכל צרכיו. ואם זה מה שיש לי כעת – כנראה שזה בדיוק מה שאני צריך.
בעידן של שפע עצום, שבו לכל אחד מאיתנו יש הרבה יותר ממה שהיה לעשירי העבר, השאלה האמיתית היא: האם אנחנו מרגישים שיש לנו רב — או שיש לנו כל?
מסופר על אחד הרבנים, שכאשר הגיע לגבורות ביקשו בני משפחתו לחגוג את יום הולדתו ולקנות לו מתנה מכובדת. הם התלבטו רבות — איזו מתנה תהיה "מספיק ראויה"? בסופו של דבר פנו אל הרב ושאלו אותו: איזו מתנה תשמח אותך באמת?
הרב חייך וענה: "מה שאני צריך – יש לי, ומה שאין לי – איני צריך"
מי שמרגיש שיש לו רק "הרבה", תמיד ירדוף אחרי יותר. מי שמרגיש שיש לו "הכול" — יזכה לאושר אמיתי.
מי ייתן ונזכה לזה: להכיר בטוב שיש לנו, להודות עליו בכל יום — ולהיות מאושרים בחלקנו.
