בפרשת השבוע ‘וישלח’ אנו קוראים על שינוי שמו של יעקב אבינו:
“ויאמר: לא יעקב יאמר עוד שמך, כי אם ישראל – כי שרית עם אלוקים ועם אנשים ותוכל”
(בראשית לב, כט)
שמו של יעקב שונה מ’יעקב’ ל’ישראל’. אך בניגוד לאברהם אבינו ששמו שונה מ’אברם’ ל’אברהם’ והשם ‘אברם’ נמחק; אצל יעקב לא כך הם פני הדברים. הוא ממשיך להיקרא לעיתים ‘יעקב’ ולעיתים ‘ישראל’, מה שמצביע על האפשרות שמדובר בעצם בשני שמות המצביעים על שתי זהויות שהתאחדו באישיותו של יעקב-ישראל.
השם ‘יעקב’ ניתן לו בלידתו, אך כדי להבין אותו עלינו לחזור לחודשים שקדמו ללידה. לאחר שרבקה הרתה והחלה להרגיש תחושות מוזרות בביטנה כפי שנאמר: “ויתרוצצו הבנים בקירבה, ותאמר: אם כן, למה זה אנוכי?” (שם כה, כב). רבקה הלכה לשאול את שם ועבר הנביאים, והם השיבו לה כי “שני גויים בבטנך ושני לאומים ממעייך יפרדו, ולאום מלאום יאמץ, ורב יעבוד צעיר” (שם שם, כג). התברר לה כי התרוצצות העוברים בבטנה אינה אלא תחילתו של מאבק בין שני לאומים.
כאשר רבקה ילדה, יצא אחד העוברים ראשון, ואחיו התאום יצא אחריו כשידו אוחז בעקבו של הראשון. כביכול, הוא ניסה להשיב את העובר הראשון לביטנה של האם ולהיות הבכור. הראשון נקרא ‘עשיו’ והשני נקרא ‘יעקב’ על שם אותה אחיזה בעקב. בעצם, במאבק ראשוני זה יעקב נכשל ויצא שני. שנים לאחר מכן הוא קנה מאחיו את הבכורה בתמורה לנזיד עדשים. השם ‘יעקב’ מסמל את עמדתו הנפשית אל מול אחיו, כמי שאוחז בעקבו ומבקש לרדוף אחיו ולהשיג אותו.
כעת, חלפו עשרות שנים ויעקב החוזר מבית חמיו בארם-נהריים עומד לפגוש שוב את עשיו אחיו. הוא חושש מאוד ממפגש קשה זה, שהרי כאשר נמלט מבית אביו לפני שני עשורים היה זה לאחר שעשיו איים להורגו. יעקב התכונן למפגש עם עשיו בדרכים שונות: הוא שיגר לו מתנות כדי לפייסו ולרצותו; הוא חילק את המחנה לשני מחנות והתכונן למלחמה; והוא פנה אל אלוקים בתפילה:
“הצילני נא מיד אחי, מיד עשיו, כי ירא אנוכי אותו, פן יבוא והיכני אם על בנים”
(שם לב, יב)
האם אלוקים השיב ליעקב על תפילתו זו? באותו לילה יעקב העביר את נשותיו ולילדיו וכל הכבודה שעימו את הנחל, וחזר לבדו לעבר השני של הנחל כדי ליטול חפצים שנותרו שם. כששהה לבדו הוא חווה מפגש אלים עם דמות אלמונית שלאחר מכן הזדהתה כמלאך. במשך כל הלילה הם התגוששו ביניהם כשיעקב נאלץ לגייס את מיטב כישוריו וכוחותיו כדי שלא ליפול שדוד לידיו של האלמוני. לאחר שהסתיים המאבק עם עליית השחר, אמר לו המלאך: “לא יעקב יאמר עוד שמך, כי אם ישראל – כי שרית עם אלוקים ועם אנשים ותוכל”. המלאך השיב לו כי עליו לשנות את עמדתו הנפשית מול אחיו. לא עוד אחיזה בעקב, לא עוד מרדף בניסיון לעקוף את האח הגדול. כי הוא הגיע לנקודה שהציב לעצמו, ויש לו את היכולת להיאבק. לאחר שהוכיח יעקב כי הוא מסוגל לעמדה אקטיבית נחרצת, שמו משתנה ל’ישראל’ וכך הוא נקרא להתכונן לקראת המפגש עם אחיו.
גדולי תנועת החסידות למדו משני השמות ‘יעקב-ישראל’ שתי עמדות נפשיות שהאדם נקרא להיות מוכן אליהן בהתמודדות עם תשוקות אסורות, עם ‘יצר-הרע’. על פי עמדה אחת, האדם נקרא למשא-ומתן מול יצרו, לעמוד מתוך עמדת נחיתות ולנסות להשיג את המירב האפשרי, עמדה של ‘יעקב’. אך לעיתים האדם נקרא למאבק, לבטוח ביכולתו לגבור על יצרו ולא לוותר כלל על שאיפותיו הרוחניות. זוהי עמדה של ‘ישראל’. האדם נקרא איפוא לזהות את הסיטואציה שבה הוא עומד ואת יכולותיו הנפשיות, ולפעול בהתאם לכך.
