פרשת וישלח תשפ"ג

הגאון הרב שמואל רבינוביץ – רב הכותל המערבי והמקומות הקדושים

בפרשת 'וישלח' אנו קוראים סיפור חריג באופיו משאר סיפורי ספר בראשית:
מאבק של אדם עם יצור על-אנושי, המכונה בפי חז"ל 'מלאך' או 'שרו של עשיו'. האדם הוא יעקב אבינו שהיה יחד עם משפחתו הגדולה, בדרכו מחרן שבארם-נהריים אל חברון שבארץ כנען, מקום מגורי רבקה ויצחק הוריו.
לאחר שנפרד מלבן חמיו, המשיך יעקב במסעו האיטי כשמלווה אותו חשש כבד מפני המפגש בינו ובין עשיו אחיו התאום. כזכור, הסיבה שיעקב הלך לחרן הייתה מחמת כעסו של עשיו על לקיחת הברכות על ידי יעקב במרמה. "ויאמר עשיו בליבו: יקרבו ימי אבל אבי ואהרגה את יעקב אחי".

עתה, לאחר שחלפו עשרים ושתיים שנים, שב יעקב אל ארץ כנען והוא עתיד לפגוש את עשיו, ומי יודע מה תהיינה תוצאות המפגש הגורלי.

באחד הלילות חצו יעקב ומשפחתו את נחל יבוק שבעבר הירדן המזרחי, ושם, כאשר יעקב נותר לבדו בעבר הצפוני של הנחל, מתואר המאבק הדרמטי שבו פתחנו:

ויוותר יעקב לבדו, ויאבק איש עימו עד עלות השחר. וירא כי לא יכול לו, ויגע בכף ירכו ותקע כף ירך יעקב בהאבקו עימו… והוא צולע על ירכו
(בראשית לב, כה-לב)

באותו מאבק מיסתורי נלחם יעקב בכל כוחו והצליח לעמוד אל מול המלאך שביקש לפגוע בו. אך למאבק היה מחיר: יעקב נקע את ירכו ונותר צולע. למאבק זה נותר שריד עד ימינו, כפי שמעיר הפסוק הבא:

על כן לא יאכלו בני ישראל את 'גיד הנשה' אשר על כף הירך, עד היום הזה, כי נגע בכף ירך יעקב בגיד הנשה
(שם שם, לג)

ואכן, אחד מחוקי הכשרות הוא שאין לאכול את 'גיד הנשה' – העצב המרכזי של רגלה האחורית של הבהמה (Nervus ischiadicus). בפשטות, הסיבה שאיננו אוכלים את גיד הנשה היא זכר לאותו מאבק שהסתיים בנכות של יעקב אבינו. מדובר אפוא בחוק קדום ביותר מימי אבות האומה. אך על כך קיימת מחלוקת בין חכמי ישראל במאה השניה לספירה, בהקשר לשאלה באלו בהמות נאסר לאכול את גיד הנשה:

אמר רבי יהודה: והלוא מבני יעקב נאסר גיד הנשה…  אמרו לו: בסיני נאמר אלא שנכתב במקומו
(משנה, מסכת חולין, פרק ז משנה ו)

לדעת החכמים שהשיבו לרבי יהודה, החוק האוסר על אכילת גיד הנשה איננו מימי האבות אלא ניתן בסיני יחד עם שאר מצוות התורה. כאשר כתב משה את התורה הוא שילב את החוק במקומו המתאים, בסיפור על מאבק יעקב ונכותו.

הרמב"ם, בפירושו למשנה זו, מרחיב על העיקרון המבוטא בדעתם של חכמים:

שים לבך לכלל הגדול הזה המובא במשנה זו… אתה צריך לדעת שכל מה שאנו נזהרים ממנו או עושים אותו היום, אין אנו עושים זאת אלא מפני ציווי ה' על ידי משה, לא מפני שה' ציווה בכך לנביאים שקדמוהו… אין אנו מלים בגלל שאברהם מל את עצמו ואנשי ביתו, אלא מפני שה' ציונו על ידי משה למול כמו שמל אברהם עליו השלום; וכן גיד הנשה – אין אנו נמשכים בו אחרי איסור יעקב אבינו אלא ציווי משה רבינו
(פירוש המשנה לרמב"ם, מסכת חולין שם)

לדברי הרמב"ם, מחלוקתם של רבי יהודה וחכמים אינה בשאלה ההיסטורית מתי נחקק חוק זה אלא בשאלה אידאולוגית. החוק האוסר על אכילת גיד הנשה נהג גם במשפחתו של יעקב שנים רבות לפני מעמד הר סיני, ובמעמד הר סיני הוא קיבל תוקף על ידי אלוקים. השאלה היא האם אנו מקפידים על חוק זה בגלל המסורת המשפחתית או בגלל הציווי האלוקי.

בדברים אלו מעמיד הרמב"ם את חוקי התורה מעל למסורות אחרות. בכל משפחה, חוג ולאום קיימים מנהגים שונים. אך מצוות התורה אינן שוות בערכן למסורות ומנהגים שנוצרו על ידי בני אדם, לעיתים מסיבות ראויות בהחלט. מצוות התורה מקורן בציווי אלוקי, ומשכך יש להן תוקף ניצחי בכל תקופה, בכל תרבות ועבור כל יהודי.