לזכור כדי לשמור פרשת תצוה – זכור

פרשת תצוה – זכור תשפ"ו

הרב שמואל רבינוביץ – רב הכותל המערבי והמקומות הקדושים

מנהג ישראל בחודש אדר לקרוא – בנוסף לפרשת השבוע – ארבע פרשיות מיוחדות העוסקות בענייני התקופה: שקלים, זכור, פרה והחודש. כל אחת מהן נושאת עמה מסר ייחודי. הקפדה מיוחדת ישנה לקריאת פרשת "זכור", הכתובה בסוף פרשת כי תצא ועוסקת במצות זכירת מעשה עמלק. קריאה זו מתקיימת בשבת הסמוכה לחג הפורים, בו אנו קוראים את מגילת אסתר, המתארת את השמדתו של המן בן המדתא האגגי, מזרע עמלק.

לאורך ההיסטוריה התמודד עם ישראל עם אויבים רבים שביקשו לפגוע בו, להשמידו או לגזור עליו גזירות קשות. אולם עמלק מסמל רוע מסוג שונה, כזה שהפך אותו לאויב העמוק והמסוכן ביותר, עד שהתורה מגדירה את המאבק בו כמלחמה מתמדת. כך נאמר בפסוק:

"כִּי יָד עַל כֵּס יָ-הּ מִלְחָמָה לַה' בַּעֲמָלֵק מִדֹּר דֹּר"
(שמות יז, טז)

רש"י עומד על מחויבות המלחמה בעמלק וכותב:

"ידו של הקדוש ברוך הוא הורמה לישבע בכסאו, להיות לו מלחמה ואיבה בעמלק עולמית, ומהו כס, ולא נאמר כסא, ואף השם נחלק לחציו, נשבע הקדוש ברוך הוא שאין שמו שלם ואין כסאו שלם עד שימחה שמו של עמלק כולו"

דברים חריפים אלו מחייבים התבוננות. מי הוא אותו עמלק, ומה משמעות הזכירה עבורנו כיום? כדי להבין זאת יש לעמוד על שיטת הפעולה הייחודית שחידש עמלק, וכפי שמתואר:

"אשר קרך בדרך. לשון קור וחום, ציננך והפשירך מרתיחתך, שהיו כל האומות יראים להלחם בכם ובא זה והתחיל והראה מקום לאחרים. משל לאמבטי רותחת שאין כל בריה יכולה לירד בתוכה, בא בן בליעל אחד קפץ וירד לתוכה. אף על פי שנכוה, הקרה אותה בפני אחרים"
(רש"י, דברים כה יח)

מכאן נטבע הביטוי הידוע "לקרר את האמבטיה". הראשון שמעז לערער על מוסכמות ולשבור מחיצות של עקרונות וערכים, אולי משלם מחיר אישי, אך הוא פותח פתח לאחרים. כאשר מדובר בערעור שמוביל לכפירה, לאובדן זהות ולשחיקת מוסר – מדובר בסכנה עמוקה במיוחד.

אך מנין שאב עמלק את העוז? כיצד העז לתקוף עם שזה עתה יצא ממצרים בניסים גלויים? חז"ל מסבירים שהכוח של עמלק אינו נובע מעוצמה עצמית, אלא מחולשה פנימית של ישראל:

"וַיָּבֹא עֲמָלֵק וַיִּלָּחֶם עִם יִשְׂרָאֵל בִּרְפִידִם – אין רפידים, אלא רפיון ידיים, לפי שריפו ידיהם מדברי תורה ומצוות, לפיכך בא עליהם שונא, שאין השונא בא אלא על העבירה"
(מכילתא דרבי שמעון בר יוחאי)

עמלק אינו מנצח את ישראל – הוא מנצל רגעי רפיון רוחני. לכן גם הדרך להכריע אותו היא על ידי פעולה רוחנית. כך מתארת המשנה את המאבק:

"וְהָיָה כַּאֲשֶׁר יָרִים מֹשֶׁה יָדוֹ וְגָבַר יִשְׂרָאֵל וְכַאֲשֶׁר יָנִיחַ יָדוֹ וְגָבַר עֲמָלֵק (שמות יז, יא), וכי ידיו של משה עושות מלחמה, או שוברות מלחמה? אלא לומר לך, כל זמן שהיו ישראל מסתכלים כלפי מעלה ומשעבדין את לבם לאביהם שבשמים היו מתגברים, ואם לאו היו נופלין"
(מסכת ראש השנה פרק ג משנה ח)

גם בימי מרדכי ואסתר, כוחו של עמלק – בדמות המן – לא הופיע בחלל ריק, אלא התאפשר בעקבות התנהלותו של עם ישראל עצמו. השתתפותם בסעודתו של אחשוורוש וההנאה מן ההתרועעות עם התרבות שסביבם, סימלו התרופפות פנימית של זהות והתבדלות. כאשר הזיקה לתורה ולמצוות נחלשת, והשאיפה להיטמע בין העמים גוברת, נפתח פתח לכוחות המבקשים לערער את קיומו של העם היהודי.

ואכן, ברגע שעם ישראל שב ומתחזק – מרבה בתפילה ומקבל מחדש את התורה באהבה, מתהפכת המציאות: כוחו של המן מתבטל, ומרדכי ואסתר עולים לגדולה.

בעידן הכפר הגלובלי, הפיתוי להיטמע ולהיות "ככל העמים" חזק מאי פעם. אך ליהודי אין את הפריווילגיה לשכוח את עצמו. ההיסטוריה, ובתוכה גם השואה, הוכיחה בכאב, שיהודים רבים שביקשו להתערות גילו ברגע האמת שהעולם לא ויתר על זהותם היהודית.

מצוות זכירת עמלק איננה קריאה לנקמה, אלא קריאה לשמירה עצמית – לסגירת הפרצה שעלולה להעניק הזדמנות לכל "עמלק" לחדור אלינו.  היא תזכורת לעד כמה היהדות דורשת אחריות ומחויבות איתנה. אפשר וצריך להיות אור לגויים, להשפיע טוב ולהאיר פנים – אך תמיד לשמור ולהגן על ערכינו, על ייחודיותנו ועל זהותנו