על יופי פנימי וחיצוני – פרשת תצווה

מטרת הבגדים המיוחדים של הכוהנים מוגדרת במפורש בתורה. א-לוקים מורה למשה:

"ועשית בגדי קודש לאהרון אחיך – לכבוד ולתפארת"
(שמות כח, ב).

קריאת הפרשה מלמדת אותנו כי התורה מייחדת תשומת לב רבה ליופי בגדיו של הכוהן הגדול: ישנה הקפדה על צורתם של הבגדים – שיהיו יפים, משובצים באבני חן יקרות, הבדים ארוגים באומנות מחוטים השזורים מחומרים יקרים: זהב, כסף, תכלת, ארגמן ועוד.

תשומת הלב הרבה המופנית ליופי של בגדי הכהונה, מעוררת תמיהה. אנו רגילים לחשוב כי אנשי מעלה מתייחדים בתוכן הפנימי של אישיותם, ואינם מתבלטים בבגדים חיצוניים יפים. העיסוק ביופי חיצוני מעורר בנו מבוכה: האם חשוב כל כך שהכוהן הגדול המשרת במקדש יהיה לבוש בפאר?

פרשת בגדי הכהונה מכוונת אותנו אל התפיסה כי גם מה שנראה חיצוני, שטחי וחסר ערך – איננו כזה. כאשר היופי נמצא במקומו הראוי לו, כאשר הוא משמש בתפקיד מתאים ואינו בא על חשבון השלימות הפנימית – הוא ראוי ומוערך.

בספר משלי נאמר פתגם החוכמה הבא:

"שקר החן והבל היופי; אישה יראת ה' – היא תתהלל"
(משלי לא, ל).

כל אדם שצבר מעט ניסיון חיים מזדהה עם פתגם זה. יופי חיצוני הוא שקר והבל. האיכות הפנימית המיוצגת בפסוק זה במילים "יראת ה' " – היא הדבר שבו יש להתהלל. אכן, טבע האדם להימשך אל היופי, אך מבט מפוכח על החיים יודע כי היופי יכול להיות הרסני, במידה והוא בא על חשבון האיכות הפנימית.

על כך שואל אחד מגדולי ישראל המפורסמים במאה ה-18, הגאון מוילנה (1720 – 1797), ממספר פסוקים בתורה המציינים בחיוב את יופיין של אמהות האומה: שרה, רבקה ורחל. אם היופי הוא שקר והבל, מדוע המקרא מציין שאמותינו היו יפות תואר?

על כך משיב הגאון מוילנה, כי אין שום דבר שלילי ביופי. יתרה מכך, יופי חיצוני, כאשר הוא מותאם ליופי פנימי – יש בו מעלה ויתרון. יופי הנובע משלמות פנימית, מן הקודש – הוא יופי ראוי שיש להשתבח בו. "אשה יראת ה' – מסביר הגאון מוילנה – היא תתהלל" גם ביופיה! מדוע? מפני שהיהדות אינה מנתקת בין המציאות הגשמית ובין הערכים הרוחניים. היהדות אינה מחבבת ניתוק שבין קודש לחול. אדרבה, ראוי למראה החיצוני להתאים אל הקודש, אל הפנימיות ואל הערכיות.

כאשר היופי החיצוני עומד לעצמו, במנותק מהאיכות האמיתית, יש בו גנות. אך כאשר האיכות מקרינה על החיצוניות, והיופי תואם לערך הרוחני האמיתי – הוא ראוי לשבח.