מתינות מול עצלות

פירוט נרחב זה אינו מקרי. במשך אלפי שנים עסקו חכמי ישראל בביאור המשמעות של כל פרט מבגדי הכהונה ? מעבר למשמעות הפשוטה של אופן עשיית הבגדים ? מתוך אמונה שאין מילה אחת בתורה שנכתבה לחינם או "במקרה". עיסוק זה מלמד אותנו משהו על ערכה הנצחי של התורה ועל המסרים החבויים בה, גם אם אינם גלויים למתבונן במבט ראשון. ננסה גם אנו להתבונן מעט ולהפיק לקחים עבורנו, בני האדם החיים כאלפיים שנה לאחר חורבן בית המקדש וסיום העבודה בו.

אחד מבגדי הכוהן הגדול הוא 'המעיל'. כך הוא מתואר בתורה:

"ועשית את מעיל האפוד כליל תכלת. והיה פי ראשו בתוכו, שפה יהיה לפיו סביב מעשה אורג, כפי תחרא יהיה לו, לא יקרע."
(שמות כח, לא-לב)

ניתן להבחין בדאגת התורה לשלמות המעיל, בהוראה הייחודית לעשות לפתחו העליון שפה כפולה על מנת שלא יקרע בעת לבישתו. מדוע זה כל כך חשוב? האם חסר צמר לתפור מעיל חדש במקרה שהמעיל הישן נקרע?

התשובה לכך טמונה בדברי ספר 'החינוך', ספר ששם לעצמו מטרה לבאר את כל מצוות התורה ולהעניק להם טעמים מובנים (התחבר בספרד במאה ה-13, שם המחבר לא ידוע). כך כותב ספר 'החינוך' בטעמה של מצוה זו:

"כדי שילבשהו הלובשו… בנחת ובדרך כבוד, שיירא מלקורעו ומלהשחית בו דבר."
('החינוך' לפרשתנו)

לבישת המעיל מסמלת את כניסתו של האדם לתחומי עבודת הא-ל. כניסה זו מלווה לעיתים בסערת רגשות, בהתלהבות פורצת גבולות, בהתרגשות ללא מעצורים. דווקא כאן מזכירה לנו התורה שעלינו לפעול "בנחת ובדרך כבוד", במתינות, מתוך התבוננות ורוגע. כאשר האדם מאבד את הרוגע והשלווה, הוא עלול, חלילה, ליצור קרע בשאיפותיו הטובות. אדם שאינו פועל מתוך מתינות וכבוד, עלול לפגוע הן במטרה אליה הוא חותר והן בערכים אחרים.

אבחנה פסיכולוגית מרתקת אנו מוצאים בדבריו של רבי יונה מגירונדי (ראש ישיבה בברצלונה, המאה ה-13). בפירושו על ספר 'משלי' הוא מצביע על דמיון בין שתי תכונות, שעל פניהן נראות שונות ואף מנוגדות זו מזו: עצלות ופזיזות. אנו רגילים לחשוב שהפזיזות אינה עומדת בשורה אחת לצד העצלות, אך רבי יונה טוען שקיים ביניהן דמיון רב. יש עצלות, הוא טוען, שמתבטאת בחוסר מעש: אדם מתעצל לעשות מעשה המוטל עליו; ישנה עצלות אחרת, עצלות המחשבה: אדם מתעצל מלחשוב, להתבונן ולשקול במתינות את המעשה הנכון.

אדם יכול לעשות פעולות נמרצות, אך ביסודן עומדת עצלות המחשבה. הדרישה לשקול כל מעשה ולפעול במתינות, איננה קריאה לאדישות. להיפך, זוהי קריאה להתגבר על העצלות הקוראת לאדם לסמוך על ההרגלים ועל הרגש הזמני. זוהי קריאה להתייחסות מכבדת, מעמיקה, הנותנת משקל רב למעשה הנכון ולזה שאיננו נכון. זוהי מתינות שבזכותה אנו עושים מעשים מדויקים, מכוונים ואיכותיים.