פרשת תצווה – תשפ"ב
הרב הגאון שמואל רבינוביץ רב הכותל המערבי והמקומות הקדושים
פרשת 'תצווה' משלימה את ההוראות לבניית וליצירת המשכן וכליו בבגדי הכהונה שנועדו עבור הכוהנים המשרתים במשכן. א-לוקים מצווה את משה להזמין אומנים מוכשרים ליצור את בגדי הפאר הללו:
ועשית בגדי קדש לאהרון אחיך, לכבוד ולתפארת. ואתה תדבר אל כל חכמי לב אשר מילאתיו רוח חוכמה, ועשו את בגדי אהרון, לקדשו לכהנו ־ לי… והם יקחו את הזהב, ואת התכלת, ואת הארגמן, ואת תולעת השָׁנִי, ואת השֵׁש.
(שמות כח, ב-ה)
עבור יצירת בגדי הקודש מתבקש משה לגייס אומנים שהם חכמי-לב: אנשים מלאי חוכמה, כישרון ויצירתיות. אנשים אלו היו מן המובחרים שבעם ישראל. אותם 'חכמי לב', מצווים גם לאסוף את התרומות מן הקהל עבור בגדי הקודש, שכללו חומרים יקרים ביותר, כמו זהב, ובדים הצבועים בצבעים יקרים: בתכלת, בארגמן ובתולעת שני, שממנה מפיקים את צבע השָׁנִי – הצבע האדום.
מתוך פסוקים אלו מתעוררת תמיהה: מובן בהחלט מדוע עבור בניית המשכן ועבודת היצירה של בגדי הפאר נזקקו לחכמי לב –אומנים חכמים ומוכשרים, אך מדוע ניתנה לאותם חכמי לב גם את המשימה של איסוף התרומות? הלא זו משימה פשוטה ביותר, אותה כל אדם ולו הפשוט ביותר יכול לבצע?
חשוב לומר, שאכן לא ניתן להטיל על כל אדם משימה שכזו, שכן שליחות כזו דורשת מידה רבה של נאמנות, שתבטיח שהאחראי על האיסוף לא ינכס לעצמו מעט מהזהב, או צמר הצבוע בצבע התכלת היוקרתית. אולם אם כך, היה על משה למנות למשימה זו אנשים הידועים בתכונות היושרה והנאמנות שלהם, מדוע היה עליו לרתום למשימת האיסוף את גדולי האומנים החכמים?!
על מנת להשיב על שאלה זו, עלינו להתבונן באמרתם של חכמי התלמוד:
אין אדם עובר עבירה, אלא אם כן נכנס בו רוח שטות.
(סוטה ג, א)
אמרת-חכמים זו יוצאת מנקודת הנחה, שהאדם הוא טוב ביסודו, והאינסטינקט הראשוני והבריא הוא לעשות טוב. מדוע אם כך האדם לעתים מבצע עבירות? מתוך 'רוח שטות'. כלומר, מתוך רוח של טיפשות המשתלטת עליו לרגע. לוּ אדם לא היה נותן לאותה רוח של טיפשות להשתלט עליו, לוּ אדם היה מסוגל שכל פעולותיו היו מונחות באמצעות החוכמה וההבנה העמוקה החודרת לרגשותיו ולמניעיו הנסתרים, אזי הוא לא היה מגיע לכדי חטא.
בגלל סיבה זו, לא היה די לקחת עבור משימה זו אנשים נאמנים וישרים שאינם חשודים שייקחו דבר שאיננו שלהם. שכן גם האדם הישר ביותר עלול ליפול בשטחים האפורים, באזור הספק. אלה הם המקומות שאדם עשוי למצוא לפתע את הרגש המנחה אותו, האומר לו: 'הרי אני עובד כל כך קשה באיסוף התורמות, וכי לא מגיע לי את חלקי הקטן ביותר?'
עבור משימה כבדת משקל שכזו, שהפיתוי בה גדול, והגבול בין יושר לגניבה מטושטש, לא די בנאמנות. אלא נדרשים אנשים שהם 'חכמי לב', אנשים שהתבונה שלהם מנחה אותם בכל פעולותיהם, ובוחנת את המניעים העמוקים ביותר. כאשר אנשים כאלו יגיעו לצומת בה יהיה עליהם לבחור בדרך הפעולה הצודקת, הם יעזרו בחוכמה שלהם על מנת להכריע, ולא ייכנעו ל'רוח שטות', לאותם רגשות סובייקטיביים שבאים והולכים.
חוכמת-לב שכזו, בשילוב טיפוח תכונות בסיסיות של יושרה ואמינות, יוכלו להגן עלינו יחד מפני העבירות ה'קטנות', ולהבטיח כי נקבל את ההכרעות הנכונות והצודקות ביותר בכל מצב.
