פנס התאורה של האנושות – פרשת תצווה

פרשת תצווה -תשפ"ג

הרב הגאון שמואל רבינוביץ רב הכותל המערבי והמקומות הקדושים

פרשת 'תצוה' ממשיכה את הפרשה הקודמת, פרשת 'תרומה', ומוסיפה הוראות לקראת בניית ה'משכן' – המקדש הזמני שליווה את בני ישראל במסעם במדבר. ההוראות בפרשה זו מתמקדות בבגדי הכהונה של אהרון הכוהן ובניו ובהכנתם לקראת העבודה במשכן העתיד להיבנות. כחלק מהכנות אלו, הורה א-לוקים למשה על הכנת שמן זית להדלקת המנורה במשכן, הדלקה שעליה יופקדו אהרון ובניו.

נושא זה של הדלקת הנרות במשכן, ולאחריו במקדש, עורר תשומת לב רבה אצל חכמי המדרש. הם מתעמקים בסיבות ובמטרות של העלאת הנרות ובעקבות כך בנושא האור והתאורה באופן כללי. כך לדוגמה המשפט הבא:

"אמר רבי מאיר: אמר הקדוש ברוך הוא: חביבים עלי נרות שאהרון מדליק, יותר מן המאורות שקבעתי בשמים"
(מדרש תנחומא לפרשת תצוה)

המדרש משווה בין התאורה הטבעית של השמש ביום והירח בלילה לתאורה שאהרון מאיר בה את המשכן, ומסיק כי התאורה האנושית חביבה לפני א-לוקים מגרמי השמים המאירים ללא התערבות אנושית.

ומכאן לסוגים אחרים של תאורה:

"אמר רבי שמעון בן לקיש: מפני מה זכה שאול למלכות? מפני שהיה זקנו מדליק נרות לרבים במבואות האפלים… ועל שהדליק נרות לרבים במבואות האפלים נקרא שמו 'נר'.
אמר הקדוש ברוך הוא: בעולם הזה אתם צריכים לנר, אבל לעתיד – 'והלכו גויים לאורך ומלכים לנוגה זרחך' (ישעיהו ס, ג)"
(שם)

רבי שמעון בן לקיש עוסק בתאורה שאדם מאיר עבור בני אדם אחרים במקומות חשוכים, ומספר על סבו של שאול המלך שנקרא 'נר' על שם מעשיו הטובים, שהיה מאיר סימטאות חשוכות כדי שהעוברים בהן לא יינזקו בהליכתם. כשכר על כך זכה שנכדו שאול היה המלך הראשון של עם ישראל. בהמשך, עובר הדרשן משימוש ליטרלי במושג 'נר' לשימוש מטפורי: עם ישראל עתיד להאיר לאנושות כולה את דרכה. כאן אין מדובר בתאורה כפשוטה אלא במטפורה. האור הרוחני והמוסרי של מסורת ישראל עתיד להשפיע על האנושות כולה ולהציל אותה מנפילות ונזקים המצויים בחושך רוחני ומוסרי.

אם נעמוד על הקשר שבין שני הקטעים שבמדרש, נוכל להבין דבר או שניים על הציפייה הא-לוהית מן האדם ועל 'שאלת הרוע' המנסרת בחללו של העולם מאז ומעולם. מדוע יש רוע בעולם?
כמובן, יש סבל שלא נוכל להבין מדוע הוא קיים, כמו אסונות טבע. אך חלק ניכר מהרוע איננו קשור לטבע אלא לאדם. מדוע קיים באדם רוע?
מדוע האדם יוצר לעיתים סבל לזולתו? מדוע לא נברא האדם טוב כפי שהיינו מצפים?

דברי המדרש "אמר הקדוש ברוך הוא: חביבים עלי נרות שאהרון מדליק, יותר מן המאורות שקבעתי בשמים" מכוונים אותנו אל התשובה: א-לוקים מצפה מהאדם לעשות את עצמו טוב יותר, להאיר לזולת את הסימטאות החשוכות של החיים, להפיץ אור לאנושות כולה. זהו תפקידו של עם ישראל שטרם התממש במלואו – להיות פנס התאורה של האנושות.

עיקרון זה מוביל אותנו גם לפרשת 'זכור' אותה נוסיף בשבת זו לפרשת השבוע. התורה מורה לנו למחות את זכרו של עמלק, שבט קדום שהיה ספוג ברוע. הרב יוסף דוב סולובייצ'יק הסביר כי למרות שהעם העמלקי כבר איננו קיים, הרעיון של מחיית עמלק בא לידי ביטוי במחיית הרוע, שכן דרכו של עמלק עדיין קיימת – רודנים וטרוריסטים עדיין מטילים חיתתם על האנושות. מצוות מחיית עמלק מטילה עלינו משימה – שעבורה אנו נדרשים לקרוא פעם בשנה "זכור את אשר עשה לך עמלק" – להיאבק ברוע. הפצת טוב כרוכה במאבק ברוע. בכך אנו מצטרפים למימוש ייעודו של עם ישראל להפיץ אור – ולגרש את החושך.