פרשת לך לך – תשפ"ו
הרב שמואל רבינוביץ – רב הכותל המערבי והמקומות הקדושים
אברהם אבינו היה האדם הראשון בעולם שגילה את אלוקים מעצמו. אלוקים מתגלה אליו ואומר לו: "לך לך" – הגיע הזמן שתתחיל ללכת, לעצמך.
אברהם שכבר היה די מבוגר באותו פרק, עדיין לא זכה לילדים משלו. עזרה לבריות הוא עשה בלי סוף וגם תלמידים רוחניים רבים נהו לאוהלו. הוא היה איש המדע הנאור, שידע לצפות בכוכבים ולחזות באמצעותם את העתיד. היחיד שפרסם את אמונת הא-ל עלי אדמות ולסחורתו היה ביקוש. ואז אלוקים מתגלה אליו ואומר לו, כדי שתוכל לבנות את עצמך, וכך כמובן לייסד את העם הנבחר, אתה חייב להתנתק!
"לֶךְ לְךָ מֵאַרְצְךָ וּמִמּוֹלַדְתְּךָ וּמִבֵּית אָבִיךָ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַרְאֶךָּ"
(בראשית י"ב, א')
אברהם לא שואל שאלות. בגיל מופלג הוא מחליט להתנתק, נוטל את כל אשר לו ושם לדרך פעמיו, ואז, בניגוד לציפייתנו שיעשה זאת באופן מושלם כרצונו של אלוקים, מוזר לנו לגלות שבשלב הציות, הוא מצרף אליו את לוט בן אחיו כאחד מהשיירה ההולכת.
"וַיֵּלֶךְ אַבְרָם כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר אֵלָיו ה' וַיֵּלֶךְ אִתּוֹ לוֹט וְאַבְרָם בֶּן חָמֵשׁ שָׁנִים וְשִׁבְעִים שָׁנָה בְּצֵאתוֹ מֵחָרָן"
(שם, ד')
לוט, לא היה אמור להיות חלק מהמסע שכל מהותו הוא לֶךְ לְךָ… וּמִמּוֹלַדְתְּךָ וּמִבֵּית אָבִיךָ! לפי המתואר לוט היה ההיפך הגמור מדודו אברהם איש החסד והמוסר, ומהסיבה הזו, בהמשך מצא את מקומו הטבעי בין אנשי סדום "הרעים והחטאים".
ההבדל בין שני האישים התבטא גם בכך שבהמותיו של אברהם הלכו "זמומות", כלומר פיהם היה נעול ברסן, ואילו אלו של לוט היו משוחררות ואוכלות ומזיקות את היבול בכל מקום אליו נקלעו, שזו הייתה עילת המחלוקת ביניהם.
העובדה הזו גם מודגשת בפסוק: וַיֵּלֶךְ אַבְרָם כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר אֵלָיו ה', וַיֵּלֶךְ אִתּוֹ לוֹט. כלומר עצם הליכתו של אברהם הייתה כרצון ה', אולם לא היה כך אצל לוט. הוא הלך עם אברהם לצרכיו אך לא משום צווי ה'. מדוע איפה צירף אברהם אליו את לוט ולא ציית לצו הא-ל?
התשובה כה מופלאה בפשטותה. אברהם לא צירף את לוט מיוזמתו אלא שלוט פשוט הגיע מעצמו. ואכן חברתו הייתה לו למגינת לב, אולם לגרש אותו ולפגוע בכבודו לא עלה על דעתו של אברהם.
הוא ידע שהליכתו לבד, אל הלא נודע היא תנאי בלתי ניתן לפשרה לבניית ביתו ועתידו, וכמובן הקמת העם המאמין וקיום רצון האלוקים. אולם גם ידע שדבר כזה אסור שיתרחש באמצעות פגיעה בזולת, כי שום דבר טוב לא יקרה כתוצאה מהתנהגות כזו, ומשכך הבליג ונשא את הבעיה בדומיה.
בהמשך הפרשה, כאשר התגלע ריב בין רועי אברהם לבין רועי לוט, שש אברהם על המציאה והציע פירוד מוחלט:
"וַיֹּאמֶר אַבְרָם אֶל לוֹט אַל נָא תְהִי מְרִיבָה בֵּינִי וּבֵינֶיךָ וּבֵין רֹעַי וּבֵין רֹעֶיךָ כִּי אֲנָשִׁים אַחִים אֲנָחְנוּ. הֲלֹא כָל הָאָרֶץ לְפָנֶיךָ הִפָּרֶד נָא מֵעָלָי אִם הַשְּׂמֹאל וְאֵימִנָה וְאִם הַיָּמִין וְאַשְׂמְאִילָה…"
(בראשית, י"ג, ח' ט').
רק לאחר שלוט פרש, התגלה אליו שוב אלוקים, מה שלא קרה כל אותו זמן "שהרשע היה עמו". וכפי שמובן מהמשך המקרא: וה' אָמַר אֶל אַבְרָם אַחֲרֵי הִפָּרֶד לוֹט מֵעִמּוֹ. רק אז נסללה הדרך למימוש ההבטחה האלוקית של ייסוד האומה העברית.
החתם סופר (רבי משה סופר מפרשבורג, מגדולי פרשני המקרא) מוסיף שכאשר חזר אברהם ממצרים כשהוא טעון ברכוש רב, הבין את מטרת המסע הארוך שאולץ לעבור. כי רק כתוצאה מעושרם הרב, נפרד ממנו לוט, מה שלא היה קורה אף פעם בלי זה, שהרי לומר ללוט בפירוש להיפרד ממנו לא עלה על דעתו!
כל זה ללמדנו בא, שאפילו המטרה הנעלית ביותר עלי אדמות לעולם לא תתממש באמצעות פגיעה ועלבון בזולת. נקודה למחשבה!
