גאוות יחידה – פרשת ויגש

פרשת ויגש תשפ"ו

הרב שמואל רבינוביץ – רב הכותל המערבי והמקומות הקדושים

פרשת ויגש, נפתחת בתיאור מרגש ומסעיר של התגלות יוסף לאחיו, זאת לאחר שנים ארוכות שבהן לא ידעו מה עלה בגורלו והסתירו מאביהם את המעשה הקשה של מכירתו. התורה מתארת בהרחבה את בושתם של האחים ברגע הגילוי ואת אצילותו של יוסף, המנחם אותם ומבהיר כי כל מה שאירע נגזר מלמעלה, כדי שיוכל לסייע להם בשנות הרעב ששררו בארץ ישראל.

בשורה זו מגיעה במהירות אל יעקב אביהם, שסבר במשך שנים כי בנו האהוב מת. התורה מתארת את המהפך הרגשי: מעבר חד מצער עמוק לתדהמה ושמחה, כאשר יעקב מגלה שיוסף חי ואף ממלא תפקיד בכיר במצרים. יעקב ובני ביתו אוספים את רכושם ויורדים למצרים — תהליך המתואר במקורות היהודיים כחלק ממהלך היסטורי מכוון, אשר יוביל בסופו של דבר ליציאת מצרים ולגיבושה של האומה הישראלית.

האירוע יוצא הדופן מתפרסם במהירות, וקול השמועה מתפרסם בבית פרעה: יעקב, אביו של יוסף השליט, הגיע למצרים יחד עם משפחתו ומעוניינים להתיישב בארץ גושן. פרעה שומע את הדברים, ומאשר ליוסף להושיבם שם. לאחר מכן מתרחש מפגש חריג בין יעקב אבינו, לבין פרעה, שליט מצרים וסמל התרבות האלילית. וכך מתואר אותו מפגש נדיר:

וַיֹּ֥אמֶר פַּרְעֹ֖ה אֶֽל־יַעֲקֹ֑ב כַּמָּ֕ה יְמֵ֖י שְׁנֵ֥י חַיֶּיֽךָ: וַיֹּ֤אמֶר יַעֲקֹב֙ אֶל־פַּרְעֹ֔ה יְמֵי֙ שְׁנֵ֣י מְגוּרַ֔י שְׁלֹשִׁ֥ים וּמְאַ֖ת שָׁנָ֑ה מְעַ֣ט וְרָעִ֗ים הָיוּ֙ יְמֵי֙ שְׁנֵ֣י חַיַּ֔י וְלֹ֣א הִשִּׂ֗יגוּ אֶת־יְמֵי֙ שְׁנֵי֙ חַיֵּ֣י אֲבֹתַ֔י בִּימֵ֖י מְגוּרֵיהֶֽם:
(בראשית מ"ז ח' – ט')

פרעה הוא המתנגד הגדול ביותר לאלוקות ולתפיסה היהודית. הוא מתנהג כא-ל ומבטל כל השפעה רוחנית. והנה לפניו עומד הסמל הגדול ביותר של הדת היהודית — אבי האומה, שממנו יצאו י״ב שבטי ישראל. פרעה ודאי סקרן מאוד לעמוד על טיבו ולהכיר את תפיסת עולמו. מדוע, אם כן, הדבר הראשון שהוא שואל אותו הוא: "בן כמה אתה"? וכי זו שאלת נימוסין? הרי יכול היה לשאול זאת את יוסף עוד קודם המפגש.

כדי להבין זאת, עלינו לעיין בדברי המדרש המפתיעים:

"מדרש: בשעה שאמר יעקב 'מעט ורעים היו', אמר לו הקדוש ברוך הוא, אני מילטתיך מעשו ומלבן והחזרתי לך דינה, גם יוסף, ואתה מתרעם על חייך שהם מעט ורעים, חייך שמנין התיבות שיש מן 'ויאמר' עד 'בימי מגורי', כך יחסרו משנותיך שלא תחיה כחיי יצחק אביך, והם ל"ג תיבות, ובמנין זה נחסרו מחייו, שהרי יצחק חי ק"פ שנה, ויעקב לא חי אלא קמ"ז."
(דעת זקנים מבעלי התוספות בראשית מ"ז ח')

דברים אלו מלמדים, כי יעקב לא נהג כשורה בכך שהתלונן על חייו המעטים והרעים בפני פרעה, ואף נענש על כך בקיצור שנותיו. כביכול, מי שאינו יודע להעריך את הטוב שבחייו — אין טעם להאריך את ימיו, שכן בעיניו הכול רע והוא ממילא אינו מוצא טעם בחייו. דברים אלו אמנם חריפים, אך כך היא ההנהגה עם הצדיקים: מדקדקים עימם כחוט השערה.

אך המתבונן בדברים תמה: מדוע נענש יעקב לפי מניין התיבות שמתחיל מהמילים "ויאמר פרעה"? הרי אלו דבריו של פרעה — ומדוע ייחשבו לחובתו של יעקב? גם אם אכן ראוי היה שייענש על כך שהתלונן על חייו ועל מה שהקב"ה העניק לו, מן ההיגיון היה לחשב את המניין רק מתחילת דבריו שלו, כלומר מן המילים "ויאמר יעקב".

ההסבר לכך הוא, שיעקב לא הופיע לפני פרעה במראה של אדם השמח בגורלו ומקבל באהבה את חייו, אלא ניכר היה על פניו צער עמוק וזקנה יתרה. אילו פניו היו מאירות, הליכתו זקופה ומתוקנת ושפת גופו משדרת חיים — לא היה פרעה מעלה בדעתו לפתוח את השיחה בשאלה על גילו. שאלה כזו אינה שגרתית ואף אינה מנומסת כשאלת פתיחה. המראה שהציג יעקב הוא עצמו שהביא את פרעה לשאול את השאלה, ולכן גם מילותיו של פרעה נכללות בחישוב.

האדם המתהלך בעולם, ובפרט מי שמייצג תפיסת אמת או דרך רוחנית, נושא אחריות על האופן שבו הוא מציג את עצמו ועל המסר שהוא משדר. כאשר הופעתו הפיזית ושיחו משדרים תלונה, ייאוש ומסכנות — קשה להאמין שהאמת מצויה בידיו. אך כאשר אדם מקרין חיוביות, מאור פנים והכרת הטוב — הוא מעורר השראה ומקרב אחרים לדרכו.

על כן יש לאמץ גישה חיובית, להאיר פנים, להרבות בדברי תודה ולהתמקד בטוב שבחיים. הגישה הזו משפיעה על המראה, על היחס מהסביבה ואף עשויה להוסיף חיוניות. מי שנושא את דרך הא-ל בעולם — עליו לשדר את הזכות והשמחה שבכך, ובכך לקדש שם שמים ברבים.