מציאות זו של קיום בתוך זרות חברתית ותרבותית, יש בה קושי גדול, ודווקא היא המציאות שנבחרה כדי לבסס בתוכה את ראשיתו של העם. זאת מכמה סיבות שעל שתיים מהן נעמוד בקצרה. ראשית, הזרות הזו גורמת לאדם לאמץ תפיסת עולם שהמציאות אינה שלמה והיא נדרש לתיקון. עם שעתיד לקבל ייעוד ותפקיד "לתקן עולם" תיקון מוסרי ורוחני, ראוי לו שיצמח בתוך מציאות שאיננה תואמת את קיומו. אדם שגדל בתוך מציאות חברתית 'מושלמת', איננו חש דחף פנימי לשנות ולתקן את העולם. העם היהודי שצמח בתוך מציאות מנוכרת, הוא עם שנושא עימו חזון של עולם מתוקן, וככזה הוא נדרש לפעול למען קידום העולם – קידום מוסרי, חברתי, תרבותי ורוחני.
מהיבט נוסף, ראשיתו של העם צמח עת העם זוכה למעמד חברתי נמוך ומופלה לרעה. אחת השאלות הגדולות הניצבת בפני חברה, היא שאלת היחס לזרים. שאלה זו מתעצמת בפרט בחברה חקלאית כמו שהייתה בעת העתיקה. כל זר שמגיע אל הארץ, נבחן על פי מידת התועלת וההפסד שהוא מביא עימו: האם הוא מייצר יותר ממה שהוא צורך או להיפך?
תקופת השהות של עם ישראל במצרים מהווה תשתית לאזהרות החוזרות ונשנות בתורה על היחס המוסרי הראוי אל הגר – אותו אדם שנתלש ממולדתו ולעיתים אף ממשפחתו וגלה לארץ זרה. הזיכרון של תקופת גלות מצרים הוא זיכרון מכונן המיועד לעצב את החברה היהודית כחברה שאינה דוחה את האדם הזר, אלא מכבדת אותו ומאפשרת לו להתקיים בכבוד.
שוב ושוב חוזר המקרא על הזיקה בין גלות מצרים ובין החובה לכבד את הגר:
"ואתם ידעתם את נפש הגר – כי גרים הייתם בארץ מצרים" (שמות כג, ט);
"כאזרח מכם יהיה לכם הגֵר הגָר איתכם ואהבת לו כמוך – כי גרים הייתם בארץ מצרים" (ויקרא יט, לד);
"ואהבתם את הגר – כי גרים הייתם בארץ מצרים" (דברים י, יט).
עם שצמח בגלות יכול לראות את האדם הזר ולכבד אותו, לתת לו מקום ולאפשר לו קיום והשתלבות. בספר בראשית כמעט אין חוקים ומצוות, מפני שהוא ספר המתאר את הבסיס שעליו נבנה העם היהודי: תקופת האבות. בתקופה זו הונחו יסודותיו הרוחניים של העם, ובתקופה זו התחילה הגלות הראשונה – גלות מצרים. שם הונח היסוד החשוב כל-כך של היחס הראוי לזר, יסוד שעשוי לעצב את המדינה היהודית העצמאית מהעת העתיקה ועד ימינו אנו.
