הרב שמואל רבינוביץ ׀ רב הכותל המערבי והמקומות הקדושים
להיכן אנו שייכים? ׀ פרשת ויגש
אם בשבוע שעבר קראנו על המפנה המשמעותי במעמדו של יוסף במצרים, מעבד הכלוא בבית הסוהר ל'משנה למלך' השולט בפועל במצרים כולה; הרי שהשבוע נקרא על שלב חשוב בביוגרפיה של יעקב אבינו: יעקב מתוודע לעובדה שבנו האבוד והאהוב, יוסף, עודנו חי במצרים, והוא מחליט לרדת למצרים עם משפחתו ולחיות שם בשנות הרעב. לאחר מעשה, אנו יודעים כי ירידה זו לא הייתה לשנות הרעב בלבד, אלא היוותה פתיחה לסיפור של עם ישראל במצרים, סיפור של עינוי והצלה, גלות וגאולה.
כאשר ירד יעקב מביתו שבחברון אל מצרים, הוא עבר דרך העיר 'באר שבע', ושם חווה התגלות א-לוהית שחושפת בפנינו, הקוראים, את מה שהתחולל בלבו של יעקב באותה שעה:
"ויאמר א-לוהים לישראל [=יעקב] במראות הלילה: …אל תירא מרדה מצרימה, כי לגוי גדול אשימך שם. אנוכי ארד עימך מצרימה ואנוכי אעלך גם על?ה"
(בראשית מו, ב-ד)
מתוך הדברים אנו מבינים שיעקב חשש מהירידה למצרים. רבים מהפרשנים מבארים כי יעקב ידע את מה שהובטח לסבו, אברהם אבינו: "ידוע תדע כי גר יהיה זרעך בארץ לא להם, ועבדום ועינו אותם ארבע מאות שנה" (שם טו, יג). יעקב חשש ׀ ובצדק ׀ כי ירידתו למצרים היא כניסה מרצון לתוך מלכודת של שיעבוד ועינוי.
כאשר דנים החכמים בסיבת הליכתו של יעקב דרך 'באר שבע', הם מספרים כי היה ליעקב דבר מסוים לעשות בבאר שבע. הסיפור מתחיל עשרות שנים קודם לכן, כאשר אברהם אבינו נטע עצים בבאר שבע. עצים אלו היו עצי ארז ואברהם נטע אותם למטרה נשגבת: הוא התכוון שמעצים אלו ייבנה מקדש לא-לוהים. יעקב היורד למצרים, כך מספרים חכמי המדרש, עבר דרך באר שבע כדי לקצוץ את הארזים הללו ולהוריד אותם עימו למצרים ׀ שם היו הארזים מונחים מאות שנים, עד שעם ישראל יצא ממצרים ובנה מארזים אלו את המשכן.
חכמי המדרש רומזים לנו על חשש נוסף שקינן בלבו של יעקב בשעת ירידתו למצרים, חשש שהביא אותו לקצוץ את הארזים המיועדים לבניית המקדש ולהוריד אותם למצרים.
יעקב ידע כי הירידה למצרים נושאת סיכון רוחני-תרבותי. התרבות המצרית המפותחת באותם ימים, הייתה מרשימה במיוחד. אנו יודעים זאת לא רק מסיפורים. חפירות של ארכיאולוגים במאה האחרונה, חשפו מעט מעושרה התרבותי המרהיב של מצרים באותם ימים. מדובר היה באימפריה של אלילות מושכת ומפתה. יעקב שירד למצרים ידע כי הוא חושף את משפחתו לתרבות בעייתית במיוחד. הוא רצה להציב בפני צאצאיו את הייעוד שלהם ולסייע להם בהתמודדות אל מול התרבות המצרית שבתוכה הם עומדים לחיות.
הפתרון של יעקב אבינו היה לעבור דרך באר שבע, לקצוץ את הארזים שנטע אברהם אבינו המיועדים לבניית המקדש, ולהוריד אותם למצרים. ארזים אלו היו מונחים במצרים ושימשו כתזכורת מתמדת למשפחתו של יעקב, ואחר כך לעם ישראל כולו. הם הזכירו להם כי מקומם האמיתי איננו במצרים, ותרבותם המקורית איננה התרבות שבתוכה הם שוהים.
"מעשי אבות ׀ סימן לבנים", כך לימדו אותנו חכמי ישראל. אם ערכי היהדות יקרים לנו, עלינו ללמוד מיעקב ולעורר את השאלות: להיכן אנו שייכים? מהי התרבות היהודית שלנו? האם אנו צועדים אל הייעוד היהודי העתיק?
השאלות הללו קריטיות כדי לשמר ולפתח את הערכים, האמונות והמצוות, שהעם היהודי מייצג ומקיים כבר אלפי שנים. הן חשובות כדי להבטיח את ההמשכיות היהודית.
