התנגשות התרבויות – פרשת ויגש

פרשת ויגש תשע"ז

הרב שמואל רבינוביץ רב הכותל המערבי והמקומות הקדושים

בפרשת השבוע 'ויגש', אנו קוראים ומתבוננים על הירידה הגדולה: משפחת יעקב יורדת מארץ כנען לארץ מצרים. ירידה זו אינה נעשית מתוך שמחה, אלא מכורח כלכלי-קיומי. השנים הן שנות בצורת, הרעב בארץ כנען מגיע לשיאו, ואילו במצרים ? התגלה להם ?יוסף הבן/האח שמשמש כ'משנה למלך' והוא מנהל בפועל את הממלכה. בנוסף יש לזכור, כי יוסף היה זה שתכנן וביצע את אגירת התבואה בשנים הקודמות עבור שנות הרעב. מצרים הפכה באותן שנים לספקית המזון הגדולה באיזור, ויוסף היה המנצח על הכלכלה המצרית.

שיקול נוסף לירידה מארץ כנען למצרים, היה רצונו העז של יעקב לפגוש את בנו האבוד, יוסף, לאחר עשרים ושתים שנות פרידה. יוסף אינו יכול לבוא אל אביו, שכן כאמור, הוא עסוק בניהול כלכלת הממלכה המצרית. מתבקש, אם כן, שיעקב אכול-הגעגועים לבנו האהוב, יירד למצרים כדי לפוגשו.
מיד לאחר הגעתה של משפחת יעקב למצרים, מבצבץ בין פסוקי התורה עימות סמוי בין משפחת יעקב והעם המצרי, על רקע תחומי העיסוק של שני הצדדים.

"והאנשים רועי צאן, כי אנשי מקנה היו… כי תועבת מצרים כל רועה צאן"
(בראשית מו, לב-לד)

מצרים העתיקה, ארץ שאדמתה פורייה בזכות השטפונות השנתיים של נהר הנילוס, רואה את החקלאות כעיסוק ה'נכון', ואת רעיית הצאן כעיסוק מתועב. ואילו משפחת יעקב עוסקת דווקא ברעיית צאן. ההתנגשות התרבותית בלתי נמנעת, והפתרון יושג באמצעות הקצאת "ארץ גושן" ? מחוז במצרים ? למגורי המשפחה. אך אנו מעוניינים להבין מה עומד בבסיסה של אותה התנגשות תרבותית; מה עומד מאחורי ההעדפה של משפחת יעקב את רעיית הצאן על פני עבודת האדמה.
עבודת האדמה, החקלאות, נושא בחובה סיכון. זהו עיסוק העלול לנטוע בלבו של אדם גאווה, רכושנות ותחושת בעלות על הדבר היציב ביותר ? הקרקע. מאוחר יותר, לקראת כניסתו של עם ישראל לארץ ישראל, תדאג התורה לאזן תופעות שליליות אלו באמצעות חוקי ה'מעשר' ומצוות נוספות, שבאמצעותן חולק בעל הקרקע את היבול החלקאי עם האנשים שבשולי החברה. לעומת זאת, רעיית הצאן היא עיסוק שדורש חמלה, טיפול בבעלי החיים ודאגה לשלומם.
התנ"ך מתאר את המנהיגים הגדולים בהיסטוריה היהודית ? משה רבינו ודוד המלך ? ככאלו שעסקו ברעיית צאן. חכמי המדרש אמרו על כך:

"אמר הקדוש ברוך הוא: יש לך רחמים להנהיג את הצאן? אתה תרעה את צאני – ישראל."
(שמות רבה ב, ב)

עם ישראל, שצמח והתפתח ממשפחת יעקב, ראה את רעיית הצאן כעיסוק חיובי. עיסוק שבמרכזו עומדת ההטבה לזולת, ובפרט לחלש הזקוק לעזרה. לעומת זאת, העם המצרי הקדום ראה את רעיית הצאן כעיסוק מתועב, שכן צבירת רכוש, כוח ומעמד, היו חלק בלתי נפרד מן התרבות המצרית-אלילית. זהו פשרה של אותה התנגשות תרבותית בין משפחת יעקב לעם המצרי.
התנגשות זו הייתה כה חריפה, עד שלא נותרה ברירה מלבד הקצאת אזור מיוחד למגורי המשפחה המוזרה, זו שאינה מבקשת שליטה ואינה שואפת לצבור כוח, אלא מחפשת על מי ניתן לחמול ולמי אפשר לסייע.