בס"ד
תרומה תשפ"ו
לקדש את הלב
הרב שמואל רבינוביץ – רב הכותל המערבי והמקומות הקדושים
במעמד הר סיני ניתנה התורה לעם ישראל, והוטלה עליו אחריות גדולה וייחודית: להיות העם המוביל בעולם את דרך המוסר והערכים האלוקיים. לשם כך, הקב"ה כביכול צמצם את עצמו, ירד אל העולם, וגילה את אלוקותו באופן ברור ומוחשי, כך שהאמונה תוכל לעבור מדור לדור. סיפורי המראות והקולות שנשמעו בהר סיני, אינם מותירים ספק בדבר מציאות הבורא ובמחויבות האדם למצוות התורה.
עם כל זאת, הקשר בין האדם לבין בורא עולם, עלול להיראות לעיתים רחוק ובלתי מושג. המבקש להתקרב לבוראו עשוי לחוש פער עמוק: מה לו, בן אנוש גשמי, ולישות אלוקית נשגבת כל כך? כך גם הקב"ה, כיון שהוא ברא את עולמו מתוך רצון להיטיב עם ברואיו, חפץ הוא שתהיה לו נוכחות ממשית ביניהם. על כך נאמר במדרש:
"אמר רבי שמואל בר נחמן, בשעה שברא הקדוש ברוך הוא את העולם, נתאוה שיהא לו דירה בתחתונים כמו שיש בעליונים"
(תנחומא סימן טז)
הצורך ההדדי בקשר בין הבורא לברואיו הוא המניע לציווי המתואר בפרשת השבוע, לבנות משכן, הנועד להיות מקום שבו תצומצם השכינה ותדור, ובני האדם יוכלו להגיע לשם, לחוש בקדושת המקום ולהיות מושפעים ממנה. אין מדובר במבנה של עצים ואבנים גרידא, אלא ביצירה שנבנתה על פי כללים עמוקים ונסתרים שהיו ידועים ליחידי סגולה באותו הדור – משה רבנו ובצלאל בן אורי. חכמה זו מייצרת מקום קבוע ומכובד להשראת השכינה, מציאות רוחנית שבה מתרחשים ניסים, בתוך עולם של חומר וגשם. ועל כך נאמר:
"וְעָ֥שׂוּ לִ֖י מִקְדָּ֑שׁ וְשָׁכַנְתִּ֖י בְּתוֹכָֽם"
(שמות כה, ח)
גדולי הדורות עמדו על דיוק לשון הפסוק: לכאורה היה מתבקש לומר 'ושכנתי בתוכו", שכן הכתוב עוסק במקדש. על כך כתב רבי אליהו די וידאש:
"שכנתי בתוכם – בנשמתם שבגופם, נמצא כי עיקר דירת השכינה אינה אלא בנפש הזכה, היינו 'ועשו לי מקדש שכנתי בתוכם', 'בתוכו' לא נאמר, אלא 'בתוכם' – פירוש בתוך קירבם"
('ראשית חכמה', שער האהבה פ"ו)
ברוח זו כתב רבי חיים ברלין מוואלוז'ין – תלמידו הגדול של הגאון מוילנא:
"אל תחשבו שתכלית כוונתי הוא עשיית המקדש החיצוני, אלא תדעו שכל תכלית רצוני בתבנית המשכן וכל כליו רק לרמז לכם שממנו תראו וכן תעשו אתם את עצמכם, שתהיו אתם במעשיכם הרצויים כתבנית המשכן וכליו, כולם קדושים ראויים ומוכנים להשרות שכינתי בתוככם ממש"
('נפש החיים' שער א, הערות פ"ד)
יש הטועים לחשוב כי בית המקדש הוא העיקר, והאדם אינו אלא מי שמשרת אותו. אך האמת הפוכה: המקדש הוא אמצעי. כאשר האדם בא אליו ונשמתו מתחברת לקדושה השורה בו, מתעורר בו הרצון להתקדש ולהתקרב אל בוראו. במובן זה, המקדש דומה למעין "תחנת טעינה" רוחנית, שמטרתה להטעין את הנשמה בכוחות של קדושה ומשמעות.
קריאת פרשה זו, העוסקת בבניין המשכן וכליו, מעוררת בליבם של היושבים בירושלים, בקרבת הכותל המערבי, געגועים עזים ליום שבו נזכה לבניין בית המקדש השלישי. אולם בד בבד היא מביאה גם מנוחה לנפש: מתברר כי התכלית האמיתית היא קדושת האדם עצמו, וזו אינה תלויה בבניין הבית דווקא. את עבודת קידוש הלב ניתן לעשות בכל רגע ובכל מקום, ואין צורך לדחות את השינוי הרוחני לעתיד בלבד.
רעיון זה בא לידי ביטוי בדבריו של אחד ממקובלי צפת – רבי אלעזר אזכרי, מחבר הפיוט 'ידיד נפש' וספר 'חרדים':
"בתוך ליבי משכן אבנה לזיוו, קרבן תקריב לו נפשי היחידה"
בהשראת מילים אלו חיבר גאון המחשבה, הרב יצחק הוטנר, פיוט המבטא כיסופים עמוקים ומוכנות למסירות נפש למען השם יתברך:
"בלבבי משכן אבנה להדר כבודו,
ובמשכן מזבח אשים לקרני הודו.
ולנר תמיד אקח לי את אש העקידה,
ולקרבן אקריב לו את נפשי היחידה".
מילים אלו הולחנו לשיר מרגש אשר מושר בפיהם של רבים במנגינה של כיסופים וערגה, ביטוי לגעגוע לבניינו הפנימי של האדם ולמציאת הדרך הנכונה להתקדש ולהיות אדם טוב ושלם יותר.
לעיתים אנו משוטטים בעולם הגדול בתחושת קטנות ואובדן, מרגישים כעוד אחד מני רבים, כבורג קטן במערכת עצומה. אך על כל אדם מישראל לדעת: הוא בית מקדש מהלך. בכוחו לבנות משכן לבורא עולם בתוך ליבו. כאשר האדם מכבד את עצמו ומבין את גודל מעמדו, כל בחירותיו מקבלות משמעות אחרת – וכך יכולים להיבנות בתוכנו, ובתוך עולמנו, מקדשים חיים רבים.
