המקדש והשלום – פרשת תרומה

פרשת תרומה תשפ"ד

הרב הגאון שמואל רבינוביץ רב הכול המערבי והמקומות הקדושים

פרשת 'תרומה' עוסקת בהרחבה רבה בפירוט ההוראות לבניית המשכן – המקדש הזמני שליווה את בני ישראל במדבר ובארץ ישראל עד בניית המקדש בירושלים – והכלים המיוחדים שניצבו בתוכו: ארון הברית, שולחן, מנורה, מזבח ועוד. הפירוט הוא ארוך ומדוקדק, החל מהחומרים שמהם ייעשו המשכן והחפצים השונים ועד כמויות ומידות מדויקות של כל פרט ופרט. כל זה נועד למטרה הבאה: "ועשו לי מקדש, ושכנתי בתוכם". אלוקים מעוניין לשכון בתוך עם ישראל ולשם כך הוא מצווה עליהם לעשות לו מקדש.

כמובן, אין לחשוד שיש בדברים אלו נימה של הגשמת הא-ל. בספר מלכים מתוארת המלאכה הרבה שנעשתה בימי שלמה המלך עבור בניית המקדש בירושלים, ולאחריה מופיעה תפילה מרשימה של שלמה שבה הוא מצהיר שוב ושוב, שהבית שהוא בונה עבור אלוקים איננו "מכיל" את אלוקים הטרנסצנדנטי והבלתי-מושג, אלא הוא מהווה ייצוג מסוים שנועד עבור האדם: מקום למפגש של האדם עם הא-ל.

אך שלמה לא היה הראשון שביקש לבנות את המקדש. לפניו היה זה אביו, דוד המלך, שכבש את העיר ירושלים ובחר בהר הבית כדי לבנות בו את בית המקדש. דוד השתוקק לזכות ולהיות בונה המקדש, כפי שהוא מתאר בשירתו שבספר תהילים:

אם אבוא באוהל ביתי, אם אעלה על ערש יצועי
אם אתן שנת לעיניי, לעפעפי – תנומה
עד אמצא מקום לה', משכנות לאביר יעקב
(תהילים קלב, ג-ה)

דוד המלך אף טרח על הכנות מעשיות לקראת בניית המקדש. בספר דברי הימים – הספר האחרון והמאוחר בתנ"ך – מסופר על פרידתו של דוד מהעם ומשלמה בנו טרם מותו, כאשר חלק ניכר מדברי הפרידה מוקדש לנושא בניית המקדש, ובסיום הדברים מגיש דוד לשלמה תוכנית אדריכלית מפורטת למקדש שאותו שלמה עתיד לבנות.

מדוע דוד, שכה השתוקק לבנות את המקדש, לא בנה אותו בעצמו אלא השאיר את המלאכה לשלמה בנו? מסופר שדוד רצה לבנות את המקדש ופנה לשם כך אל נתן הנביא ואמר לו: "ראה נא, אנוכי יושב בבית ארזים, וארון האלוקים יושב בתוך היריעה". המסקנה ברורה: יש לבנות מקדש מכובד ומפואר לפחות כמו ארמון המלך. נתן השיב לו תשובה חיובית ואישר לו להוציא לפועל את רצונו. אך לאחר מכן נגלה אלוקים אל נתן ושלל את בקשת דוד.

הנימוק לשלילה שכתוב בספר שמואל איננו ברור דיו, אך בספר דברי הימים, בתחילת אותה פרידה של דוד משלמה, מצוטטים דבריו של דוד השופכים אור על התשובה השלילית של אלוקים לדוד:

ויאמר דוד לשלמה: בני, אני היה עם לבבי לבנות בית לשם ה' אלוקי. ויהי עלי דבר ה' לאמר: דם לרוב שפכת, ומלחמות גדולות עשית; לא תבנה בית לשמי כי דמים רבים שפכת ארצה לפני!
(דברי הימים א' כב, ז-ח)

הסירוב היה עקרוני. דוד, מכורח הנסיבות, עסק מרבית חייו במלחמות עם האויבים. המלחמות הללו היו מוצדקות, ללא ספק. אין כאן ביקורת על מעשיו של דוד. אך בסופו של דבר ידיו של דוד עסקו בשפיכת דם, וידיים אלו אינן יכולות לעסוק בבניית ביתו של אלוקים. המקדש הוא מקום של שלום ואחדות אוניברסלית, הוא מיועד, כדברי ישעיהו הנביא, להיות מקום שאליו ינהרו כל העמים, ותוצאתה של נהירה זו תהיה: "לא ישא גוי אל גוי חרב, ולא ילמדו עוד מלחמה".

השאיפה לבניית המקדש ולקיום המצווה "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם", מלווה את עם ישראל מאז החורבן לפני כמעט אלפיים שנה. שאיפה זו מלווה בתפילה לשלום – קודם כל בינינו, בתוך העם היהודי – וגם בינינו לשאר העמים, שמתוך אחדות והכרה אמונית באלוקים יפעלו לשלום ולמניעת שפיכות דמים, כדי שנהיה ראויים למימוש השאיפה והחזון: "כי מציון תצא תורה ודבר ה' מירושלים".