שער אל הדבר האמיתי – פרשת תרומה

מה שטחו של המשכן, מה גובהו, ממה יהיו קירותיו עשויים וכיצד יחוברו הקרשים זה לזה, ממה תהיה תקרתו מורכבת וכיצד ניתן יהיה לסגור את פתחו. מה יהיו הכלים המוצבים בתוכו, ממה יהיו כלים אלו עשויים, מה גודלם המדויק, למה ישמשו והיכן יוצבו. אנו עשויים להשתומם: לשם מה עלינו לדעת את כל הפרטים הללו?

חכמי התלמוד והמדרש עסקו בפרשיות אלו מתוך מבט ערכי – סימבולי. על פי תפיסתם, כל פרט מייצג מהות מסוימת, הקיימת במציאות האנושית בכל הדורות ובכל התרבויות. המשכן איננו מבנה זמני בלבד. הוא אכן עמד על תילו במשך מאות שנים עד שתם תפקידו, אך המשמעות שאותה ייצג, לא נעלמה מחיינו. מסיבה זו, במשך אלפי שנים לאחר שהמשכן איננו קיים, מאזינים יהודים שוב ושוב לפרשה זו, ומנסים להבין בעזרת חכמי הדורות את המסרים העולים ממנה.

כך, לדוגמא, הכלי המרכזי שהיה במשכן הוא ארון הברית.
ארון זה עמד בפינה המקודשת ביותר שבמשכן: קודש הקודשים. בתוך הארון היו מונחים שני הלוחות שהוריד משה מהר סיני, שעליהם חרותים 'עשרת הדברות' שנשמעו ב'מעמד הר סיני'. כאשר אנו חושבים על כך שהפריט המרכזי במשכן היה הארון שבתוכו לוחות הברית, אנו מבינים שהמשכן ביקש לשמר את זיכרון 'מעמד הר סיני' באמצעות הצבתה במרכז של התורה, שניתנה באותו מעמד.

הארון מייצג איפוא את מי שאוצר בתוכו את התורה: לומדי התורה, תלמידי חכמים. מכאן נובעות האימרות הבאות המצוטטות מפי גדולי החכמים בבבל בתקופת ה'אמוראים':

" 'ועשו ארון עצי שיטים… וציפית אותו זהב טהור, מבית ומחוץ תצפנו' (שמות כה, י-יא). אמר רבא: כל תלמיד חכם שאין תוכו כחיצוניותו – אינו תלמיד חכם… מכריז רבי ינאי: חבל על מי שאין לו חצר והוא עושה שער לחצר."
(תלמוד בבלי מסכת יומא, דף עב)

אם הארון מייצג את לומד התורה, ה'תלמיד חכם', עלינו להתבונן במרכיביו של הארון ולהקיש מהם לתכונות הרצויות אצל לומד התורה. החיצוניות של הארון עשוייה מזהב, וגם הפנימיות שלו עשוייה מזהב. אם כן, מסיק רבא, תלמיד-חכם צריך שהפנימיות שלו, יראת-השמיים שלו ותכונותיו הנפשיות, תהיינה תואמות לתדמית אותה הוא משדר כלפי חוץ. רבי ינאי מתקדם צעד נוסף: יראת-השמיים היא הדבר העיקרי. התורה איננה אלא שער להיכנס פנימה, לעולם של עבודת הא-ל, לעולם של אחריות ומסירות, של מידות טובות ואכפתיות. מי שלומד תורה ואיננו רוכש תכונות אלו, הרי הוא כמי שבונה שער שאינו מוביל לשום מקום.

ללימוד התורה יש מטרה. אם ניקח כדוגמא את משה רבינו, שהוא אב-טיפוס של תלמיד-חכם. לא היה אדם בהיסטוריה של העם היהודי שלמד ולימד יותר ממשה, אך התורה מוצאת לנכון לשבח אותו על תכונת הענווה שניחון בה: "והאיש משה עניו מאוד מכל האדם אשר על פני האדמה" (במדבר יב, ג). כל אדם שלומד תורה, ראוי שיצטייד בידיעה חשובה זו: התורה היא השער, והיא השער הנכון והראוי, לעולם של יראת שמיים, מידות מתוקנות, יושר וענווה.